שלום, שמי יוסי מור יוסף, ואני מנהל את פרויקט 'חב"ד שעל אתר' האחראי על תפעול אתרי בתי חב"ד בישראל ובעולם. 'חב"ד שעל אתר', חוגג בימים אלו עשר שנות פעילות. ב-6 שנים האחרונות, זה קורה ממשרדינו בנחלת-הר חב"ד שבקריית מלאכי.

אמש ביקשני עורך המגזין לכתוב כמה מילים "על מה שקורה". "זה חשוב" הוא אמר...

אז כן, גם בשבוע האחרון אנו חווינו את השגרה של החודשים והשנים האחרונות. שגרה של אזעקה-ריצה-המתנה, ואפשר לומר שדי התרגלנו לזה. אבל שום דבר לא הכין אותי ליום חמישי האחרון.

בערב יום רביעי התבשרנו על החיסול המוצלח, ו..שמחר שוב אין לימודים. די התרגלנו לזה שמכל הגזרה, דווקא קרית מלאכי שומעת רק אזעקות אבל אין נפילות, רעייתי היקרה לקחה על עצמה, בפעם המי יודע כמה, להישאר בבית עם הילדים. אשת חיל.

בבוקר יום חמישי התעוררנו לאזעקה. עדיין הכל "שגרתי", הילדים רצים לפנינו כבר לקומה השלישית (אין לנו ממ"ד ואנו בקומה החמישית) ואנחנו אחריהם. מיד כשנכנסנו לקומה נשמע בום רציני, כזה שלא שמענו אף פעם.

הגרופ השכונתי בוואצהאפ מעדכן על נפילה בשכונת חב"ד, 2-3 דקות וכבר מודיעים על הרוגה ופצועים קשה (עוד לא נכנסו לדירה ההיא...). יללות האמבולנסים וכוחות הבטחון נשמעים, והילדים כבר לוחצים, "אבא! אנחנו לא נשארים פה".

חברים שואלים אם "יצאנו להתאוורר"?, לא. פשוט ברחנו. כן השגרה הזו כבר נמאסה עלינו. כמה אפשר להסביר לילדים ש"זה רק אזעקה", וכשנופל טיל 300 מטר מהבית שלך עם הרוגים.. התירוצים נגמרים.

עלינו בזריזות על הרכב, לא לקחנו כלום. "רק נשים את הילדים בכפר חב"ד, ונחזור לקחת דברים", אמרנו לעצמינו. חששנו מאזעקה בדרך, תדרכתי את הילדים מה לעשות במקרה כזה. לא תיארתי לעצמי כמה מהר זה יבוא למימוש.

איך שעברנו את הרמזור ביציאה מהעיר, נשמעה האזעקה. השלמתי בזריזות את הפנייה, ומיד עצרתי בצד. בעיני חיפשתי מיגונית בצומת אך הבנתי מיידי שגורלינו בידי הקב״ה בלבד.

קפצנו בבהלה מהרכב, לקחתי את מושקי הקטנה בידיים, כשמנדי, חני וברל'ה יצאו בזריזות מהרכב.

אני לא מאחל לאף אחד את הבהלה שלנו בתור הורים כשעל הילדים אין מה לדבר... פשוט לשבת במרחב הפתוח, בלי כל מחסה, קיר או משהו שיגן עליך ועל משפחתך. וכל שנותר הוא להגן בגופך ממש על הילדים הקטנים, המבוהלים והבוכיים כשברקע נשמעות ייללות האזעקה בפול ווליום.

"מענדי, בוא לפה", צעקתי בשניה שבה נשמע מעליינו פיצוץ אדיר. אח״כ התברר שבאותה העת התרחש מעליינו יירוט גראד באמצעות מיירט של "כיפת ברזל", אני לא ראיתי זאת אבל מענדי ראה זאת בבירור ונכנס לחרדה איומה בצרחות ובכיות נוראיות.

בלב מורתח, החלנו כולנו לומר פרקי תהילים בחרדה איומה תוך שאני ואשתי מנסים להרגיע את הקטנים ללא הואיל. בשניה שיכולנו, הכנסתי את כולם לרכב ופתחתי במנוסה, מבלי להבחין בחוקי התנועה ובצבעי הרמזורים...

לא היה קל להרגיע את המשפחה והילדים, עוד שעה ארוכה אחר-כך, הילדים בכו ולא הסכימו שנעצור לשניה, אפילו לא לחגור אותם כראוי...

♦

כן, תודה לא-ל אין פצועים בסיפור הזה, ואין סיכוי שהייתם שומעים עליו בחדשות. אך יש בו תיאור עדכני של מה שעוברות רבבות רבבות משפחות באיזור הדרום, טעימה דלה ממנו חוו תושבי תל-אביב והמרכז בימים האחרונים.

אנו תקווה, שלא כמו בפעמים הקודמות - הפעם ייתנו לחיילינו היקרים והאמיצים להשלים את המלאכה כראוי, לחזור לגוש קטיף ולהסיר האיום הרקטי סופית. הלוואי...

נעתיר בתפילה (בפרקי התהילים כ', כ"ב, וס"ט) ונתחזק בהחלטות טובות להצלחת חיילנו ולעילוי נשמת הקדושים היקרים מקהילתינו:

הרב אהרון סמדג'ה, חסיד חב"ד עם לב רחב ושופע שכולו עזרה לזולת, ואב לדוגמא בהתמסרות לחינוך ילדיו להם חיכה יותר מעשור.

הרבנית מירה שארף שיחד עם בעלה הרב שמואל שי' ידידי, פעלו בשליחות במסירות נפש ממש בהודו.

ואיציק אמסלם, שאותו לא זכיתי להכיר, אבל עם משפחתו בעלת החסד אנו בקשרי ידידות טובים.

"בעמוד ענן ידבר אליהם, שמרו עדותיו" (תהילים צט, ז) - שח לי חבר - אם נרצה שמבצע 'עמוד ענן' יצליח, יש להתחזק בשמירת 'עדותיו' (מצוותיו) כל אחד כפי יכולתו עדי הגאולה השלימה במהרה בימינו.

הכותב הוא מנכ"ל 'חב"ד שעל אתר' המתגורר בקריית מלאכי

שלח תגובה הדפסה שלח לחבר שתף