לפני שנים רבות חי מלך אהוב ונערץ. כל אנשי ממלכתו, יהודים וגויים, רכשו לו כבוד ואהדה. אחד משרי המלך, המקורבים אליו, היה רשע גדול, אשר תמיד חיפש דרכים, כדי להציק לכל מיני אנשים ובמיוחד גברה שנאתו ליהודים, להם הצר והציק על כל צעד ושעל.
באותם ימים, התפרסם שמו של יהודי צדיק וקדוש, רבי אדם בעל-שם. רבי אדם היה עני מרוד והתגורר בבקתה עלובה בסמוך ליער עבות. יומם ולילה הגה בתורה ולעיתים תכופות היה יוצא למעמקי היער ולומד שם ברציפות במשך שעות ארוכות.
באחד הימים, כאשר נכנס רבי אדם ליער, כדי ללמוד תורה באין מפריע, הבחין במבוא מוסווה ומוסתר בין העצים. רבי אדם צעד בכיוון מקום המסתור כשלפתע הבחין בספר עתיק יומין. רבי אדם הרים בזהירות את הספר, ניער את האבק שהצטבר עליו ופתח אותו, והנה, אור גדול בקע מבין הדפים. הוא התיישב על אחד הסלעים והחל לקרוא מתוכו, תוך כדי עיון קל גילה, כי הספר מלא ברמזי תורה ובחכמה אלוקית. בלימוד מעמיק יותר בספר, הצליח רבי אדם ללמוד כיצד לרפא חולים, כיצד להושיע אנשים מצרות קשות ומרות וכן למד את רזי הקבלה במתן ברכות לבני, חיי ומזוני.
עד מהרה התפרסם שמו של רבי אדם בעל-שם כבעל מופת. מרחוק ומקרוב נהרו אליו אנשים, כדי שיתפלל עבורם ויבקש עליהם רחמים.
שמו של רבי אדם אף הגיע לאזני השר הצורר, אך הוא לא האמין, לא באיש ולא במעשיו. השר חשב, שיהודי זה, אדם, הינו נוכל ושקרן והחליט ללעוג לו ולבזותו ובכך להוכיח למלך, כי כמוהו הם כל היהודים האחרים.
כשמזימות רוחשות במוחו, הלך השר אל המלך וביקש ממנו, להזמין את רבי אדם בעל-שם לסעודה בארמון המלוכה.
השליח מיהר לבקתתו של רבי אדם ובידו ההזמנה המלכותית. רבי אדם קיבל את ההזמנה בשמחה והביע את נכונותו להגיע לסעודה, אך הודיע כי הוא יביא עימו אוכל ויין.
בשעה היעודה, הופיע רבי אדם בעל-שם בארמון המלוכה. הוא הפליא את המלך ואת כל אנשי החצר באמרותיו הנבונות ובחכמתו העמוקה, וגם לא שכח להסביר למלך, כי בשל היותו יהודי, הוא אינו יכול לטעום מהמטעמים הערבים ולשתות מהיין, המוגש על שולחן המלך.
כעת גברה שנאתו של השר שבעתיים. וכאשר התכונן רבי אדם לעזוב את הארמון, פנה אליו השר ואמר לו: "ובמה תוכל אתה להביע את רגשי תודתך למלך, על הכבוד הגדול לו זכית? הלוא מן הראוי הוא, שתזמין את המלך ואת אנשי פמלייתו לביקור גומלין?"
השר ציפה לראות את פניו של הצדיק מאדימות מבושה ומבלימה לשמע דבריו, אולם במקום זאת, לרוב תמהונו, ניגש הצדיק אל המלך, קד קידה ואמר בחביבות: "זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר. יהיה זה לי לעונג רב, אם יאות המלך, ברוב טובו, לקבל את הזמנתי ולסעוד עימי בביתי, יחד עם אנשיו הנכבדים".
המלך שמח על ההזמנה וקבע את הסעודה המלכותית לעוד שבועיים מיום זה.
***
משנקפו הימים ומועד הסעודה התקרב, שלח השר איש-סתר, כדי שיעמוד מקרוב על הכנותיו של הצדיק לקראת הסעודה המלכותית. השליח דיווח, כי היהודי יושב בבקתתו העלובה והוגה בספריו. לא ניכר ולו סימן אחד של כוננות לקראת ביקורו של המלך. יום אחר יום הלך השליח לבדוק את השטח אולם שב עם אותו דיווח.
השר היה חסר סבלנות. הוא חיכה בקוצר-רוח כבר לראות את פניו של הצדיק מאדימות מבושה, כאשר יבוא אליו המלך ופמלייתו לסעודה המלכותית. ועוד איזה סעודה!
סוף-סוף הגיע היום המיוחל. השכם בבוקר שלח המלך שליח אל רבי אדם, כדי להודיע לו, שהיום בשעות אחר-הצהריים המאוחרות יגיע המלך בליווי אנשי חצרו, כפי שקבעו. השליח חזר וסיפר למלך, כי לא נראה שום סימן של כוננות לקראת הסעודה המדוברת, אולם המארח מסר, כי הוא מחכה למלך ולכל הנלווים אליו וכן הוא מודה מראש על הכבוד הגדול לו זכה מהמלך.
בשעה הנקובה, יצאו המלך ואנשיו, וביניהם השר הצורר, אל מקום בקתתו של רבי אדם. הללו התקשו להאמין למראה עיניהם; במקומה של הבקתה העלובה והרעועה, עמד ארמון מפואר ורחב-ידיים, גני נוי של פרחים ועצים רבים הקיפו אותו. משרתים במדים מגוהצים עומדים בשער ומוכנים לשרת את האורחים הנעלים.
בכניסה לארמון עומד רבי אדם בעל-שם לבוש חליפה שחורה מהודרת. הוא קיבל את המלך ואנשיו בפנים זוהרות ומחייכות וליווה את האורחים רמי המעלה אל האולם הסמוך. השולחנות היו ערוכים בשפע של מטעמים, משקאות חריפים ומתוקים, יינות רבים וגביעי כסף וזהב היו מונחים עליהם,
המלך ואנשיו נהנו מאוד מהמטעמים הערבים ומהמשקאות השונים, שמעולם לא טעמו כדוגמתם. אולם, איש אחד, נעם וזעף, היה זה, כמובן, השר הצורר, שנאתו ליהודי וקנאתו אליו מלאו את ליבו והשביתו ממנו כל שמחה.
בסיומה של הסעודה, פנה המלך אל מארחו והודה לו בלבביות על הסעודה הנפלאה והמיוחדת, שהכין עבורם. אחר, קם המלך מכסאו והתכונן לחזור אל הארמון. משקם המלך קמו כל אנשי הפמלייה ללוותו. אולם, איש אחד, שישב על-יד המלך, המשיך לשבת במקומו, פניו היו מאובנות ומבויישות. הוא ניסה לקום מנסאו, אבל לא יכל לזוז, כאילו תקעוהו במסמרים.
"מה קורה איתך?" שאל המלך את השר, כשמבט של כעס ניצת בעיניו.
"האם אכלת כל-כך הרבה ושתית לשכרה עד שאינך יכול לקום ממקומך?"
השר המסנן בקושי הצליח לפתוח את פיו ולהסביר כי לא בו האשמה, אלא היהודי בכישופיו ריתק אותו לכסא...
"כיצד אתה מעיז לבזות את ידידי, מארחנו הנפלא", גער בו המלך.
כאן התערב רבי אדם בעל-שם ונטל את רשות הדיבור: "אדוני המלך, השר הנכבד חמד אחד מכלי הזהב היקרים שהונחו על השולחן. אם הוא יחזיר את הכלי, יוכל השר לקום ממקומו בלי בעיה".
פני השר החווירו והאדימו חליפות. מתוך רגשי בושה וכלימה הוציא מכיסו גביע זהב נעל פיתוחים מיוחדים המשובץ באבני חן יקרי-ערך, ביד רועדת הניחו בחזרה על מקומו בשולחן ואחר קם ממקומו.
המלך נתן מבט נוקב מלא בוז בשר הגנב, ובליווי מארחו, רבי אדם בעל שם, עשה את דרכו אל הכרכרה המהודרת, כשהוא מביע שוב את תודתו העמוקה לצחק, על קבלת האורחים המיוחדת, שלא משה מזכרונו עד יומו האחרון.
