התכנית הייתה נועזת ביותר, כמעט בלתי-מתקבלת על הדעת. אני ותשעה מחבריי תכנַנו לעלות למטוס קטן שהיה אמור להמריא מלנינגרד, להשתלט על הצוות, להטות את המטוס ממסלולו ולהנחיתו בשוודיה. זאת התכוַונו לעשות בעזרת אחד מאנשינו, ששם משפחתו ליפשיץ, נווט וטייס במילואים בחיל-האוויר הרוסי. ההכנות לפעולה נשלמו והלכו, והמועד שנקבע לביצועה היה י"א בסיוון תש"ל.
ההתרגשות הייתה עצומה. הרגשנו שאנו עומדים לבצע משימת-קודש בעלת מימד היסטורי.
מטבע הדברים, קיווינו והתפללנו מעומק ליבנו להצלחת המבצע, אבל היינו מוכנים גם לאפשרות שייכשל. בין כך ובין כך, חשבנו לעצמנו, תושג מטרתנו העיקרית – הגברת המודעות הכלל-עולמית למצוקת היהודים ברוסיה.
לא ידענו כי תכניתנו כבר גלויה וידועה לאנשי הק-ג-ב. הם הניחו לנו להתקדם עם התכנית, מכיוון שלדעתם שירתנו את מטרתם. כך הם יוכלו להציג קבל עם ועולם את היהודים כבוגדים וכמי שמאיימים על ביטחון ארצם בדרכי טרור. הק-ג-ב הניח לנו להגיע עד המטוס, ורק אז התנפלו אנשיו עלינו ועצרו אותנו.
זמן רב נחקרנו שוב ושוב. סירבתי בעקשנות לשתף פעולה עם חוקריי, והדבר עלה לי בהכנסתי למוסד סגור לחולי-נפש במוסקווה. זו הייתה שיטה ידועה של השלטונות הרוסיים באותם ימים. ממקום כזה אין איש יוצא שפוי בדעתו.
התחננתי לפני הרופא שהופקד על אבחוני, שהיה יהודי גם-כן, שלא יזיק לי. ואכן, הוא נטה לי חסד והניח לי. כעבור כחודש, בערב יום-הכיפורים (תשל"א), הועברתי מהמוסד הסגור להמשך החקירות ומשם לכלא. בנסיבות ההן זה היה אחד הימים השמחים בחיי. הרגשתי כי בשמים ריחמו עליי וכתבו אותי ב'ספר החיים'.
גזרי-הדין שהוטלו עלינו היו כבדים ביותר. שניים מהחבורה – ליפשיץ הטייס ואדוארד זלמנסון – נידונו למוות. על האחרים, ואני ביניהם, הוטלו עונשי מאסר ממושכים. בסך-הכול נגזרו עליי למעלה מחמישים שנות מאסר בגלל 'בגידה במולדת', 'פגיעה בביטחון הלאומי' ועוד 'חטאים'.
זה היה בנר החמישי של חנוכה. אני יושב בתאי החשוך. מאחד התאים הסמוכים נשמע בכייה של סילבה זלמנסון, שבעלה אדוארד נדון למוות.
באמצע הלילה – הפתעה: דלת התא נפתחה במפתיע ולתאי נכנס קצין ק-ג-ב. "אתה צריך לכתוב בקשת ערעור על גזר-הדין", אמר. השתוממתי. ממתי קציני ק-ג-ב דואגים להגשת ערעורים על-ידי אסירים פוליטיים? תהיתי.
"כתוב כבר, כְּתוֹב!", דחק בי והושיט לי פיסת נייר קטנה ועיפרון. לא ידעתי מה מסתתר מאחורי ההצעה הנדיבה. כדי שלא לשחק לידי השלטונות, כתבתי: "מאשימים אותי ב'בגידה במולדת', אך המולדת שלי היא ארץ-ישראל ובה לא בגדתי. שאפתי להגיע אליה והשלטונות מנעו זאת ממני בדרך בלתי-חוקית. לכן נאלצתי להגן על זכויותיי. פסק-הדין שלכם אכזרי ולא-צודק, ואני דורש לבטלו".
הקצין קרא מה שכתבתי ושפתיו התעוותו מכעס. "זה ערעור זה?!", רתח. "אינני יודע לכתוב אחרת", עניתי. הייתי משוכנע שגם שאר חבריי יכתבו דברים דומים.
עם צאת הקצין חשתי לפתע כאילו אור גדול, אור החנוכה – בלי שמן ובלי פתילות – פורץ לתוך תאי האפל ומאיר אותו באור יקרות. לא יכולתי לדעת אז כי בארצות-הברית מתאספים באותן שעות כמאה אלף יהודים הקוראים לביטול עונשם של הנידונים למוות ולשחרור כולנו. גם בכותל המערבי נאספו יהודים ונשאו תפילה לשלומנו.
הלחץ העולמי החל לתת את אותותיו בקרמלין. הנשיא לאוניד ברז'נייב נכנע ללחץ, וזעם על אנשי הק-ג-ב שסיבכו אותו בפרשה, אשר שלא כתחזיתם הציגה את רוסיה באור שלילי מאוד. למחרת התכנס בית-המשפט העליון ובתכתיב מהקרמלין שינה לחלוטין את גזרי-הדין המקוריים.
יום לאחר מכן, בנר האחרון של חנוכה, הגיעו הבשורות גם אלינו. לפתע נשמעה קריאת אושר מתאה של הגברת זלמנסון, בהיוודע לה כי גזר-הדין של בעלה ושל הנידון השני למוות בוטל והומר למאסר. עונשי המאסר הממושכים שנגזרו עלינו קוצרו גם-כן. עתה הסתכם עונשי בשבע-עשרה שנות הגליה ומאסר.
על הממדים האמיתיים של נס ההצלה נודע לי כעבור זמן, כאשר נשלחתי לסיביר לשאת את עונשי. דברי הדואר שנשללו ממני בשבתי בכלא נמסרו לי עתה. המכתב הראשון שקראתי נשלח על-ידי חבר שכתב לי: "יוסף, קיבלתי אישור עלייה. זה בזכותכם. תודה". פתחתי מכתבים נוספים והנה גם מברק מאחיותיי: "אנחנו בדרך לארץ-ישראל!".
לא ידעתי את נפשי מאושר. אם בזכותנו יעלו יהודים לארץ, הכול היה כדאי. ואמנם, באותה שנה הבקיעו את חומת הברזל הרוסית כעשרים וחמישה אלף יהודים, שעלו לארץ.
גם שחרורי אירע בדרך פתאומית למדיי, בפורים קטן תשמ"א – כאחת-עשרה שנים לאחר שנעצרתי. עם צאתי לחופשי גורשתי מרוסיה ועליתי לארץ.
כך חברו להם גאולת הפורים של אותה שנה עם נס החנוכה הפרטי שאירע לי כעשר שנים קודם לכן, בתוך התא החשוך בבית-הכלא. "שעשה ניסים... בימים ההם ובזמן הזה".
(סיפורו של 'אסיר ציון' הרב יוסף מנדלביץ', ירושלים)
