יושב האברך בעגלה, לצידו של רבי ישראל בעל-שם-טוב, תמה על הנסיעה המוזרה. הבעש"ט הזמינו להצטרף אליו לנסיעה לעיר פוזנה, אולם העגלון שמט את המושכות ונרדם, והסוסים דוהרים במהירות בלתי-נתפסת.
האברך נולד בפוזנה. לפני כמה שנים נשא את בתו של אחד מתלמידי הבעש"ט, ובמהרה התקרב גם הוא לדרך החסידות. מובן ששמח מאוד על ההצעה, כי עתה תהיה לו הזדמנות לפגוש את הוריו ואחיו, שאותם לא ראה כמה שנים.
בינתיים הגיעה העגלה למקום שמם. כרי עשב צמחו שם פרא עד גובה אדם. בעוד האברך משתאה אל מול המראה, עצרו הסוסים בין העצים.
הבחין האברך כי הבעש"ט שרוי בהתלהבות עצומה. "חפש בין העשבים, ודאי תמצא שם באר מים חיים", אמר הבעש"ט לעגלון. חיפש העגלון, ומיד שב וכלי מים מלא בידו.
בדבקות עילאית בירך הבעש"ט על המים וגם ציווה על האברך לברך בכוונה רבה. מיד לאחר מכן עלו לעגלה והמשיכו בנסיעה. הסוסים עשו את דרכם ביערות, ופחד עלה בלב האברך שמא ייאלצו לשבות ביער, אך הבעש"ט הרגיעו בביטחון כי את השבת יעשו בפוזנה.
לאחר שעות של נסיעה ללא הפסקה נכנסו לכפר. זה כבר היה כשעתיים לפני כניסת השבת. בסוף הכפר עצרו הסוסים ליד בקתה עלובה.
זקן, שגופו מלא פצעים, מכף רגל ועד ראש, יצא לקראתם וקרא אל הבעש"ט: "שלום עליך מורי ורבי!". בשמחה ובידידות גדולה לחצו איש את יד רעהו ונכנסו לבקתה. השניים שוחחו ביחידות כמחצית השעה, ואז נפרד ממנו הבעש"ט, ועלה שוב לעגלה להמשך הנסיעה.
האברך הכיר היטב את סביבות העיר פוזנה וידע כי רחוקים הם ממנה, אך פתאום לא האמין למראה עיניו: בתי פוזנה נגלו לפניו! הבחין הבעש"ט בשמחתו ואמר: "הלוא אמרתי לך שנשבות בפוזנה. אולם אינני יודע אם תראה את בני-משפחתך". השתומם האברך מאוד, אך שמר את הדברים בליבו.
בעיר פוזנה היה רחוב ידוע, שבו התגוררו סטודנטים גויים, ופעם אחת יהודי עובר-אורח נרגם בידיהם באבנים ומת. מאז נזהרו היהודים מלעבור בו. אך הסוסים דהרו היישר אל הרחוב המסוכן. קרא התלמיד לבעש"ט: "סכנה גדולה היא לנסוע ברחוב הזה". הבעש"ט רמז לו כי מוטב להניח לסוסים לעשות כרצונם...
עצרו הסוסים ליד ביתו של חייט יהודי. אצלו היו הסטודנטים תופרים את בגדיהם, ולכן לא פגעו בו לרעה. הסכים החייט בשמחה לארחם, והתברר כי עם פועליו היהודים יש להם בדיוק מניין.
התחילו הבעש"ט והנוכחים בתפילה, ולפתע הוקף הבית צעירים גויים, קריאות שנאה בפיהם ואבנים בידיהם. יצא הבעש"ט אל פתח הבית והביט בצעירים. הללו החלו לרעוד כעלה נידף והאבנים נפלו מידיהם. במהרה פתחו במנוסה לעבר ביתו של מורם הבכיר, פרופסור גדול וחשוב, לספר לו את אשר ראו.
הפרופסור היה מלומד בחכמות וידע גם לשון-הקודש. הוא החליט לבחון את הדברים במו-עיניו ויצא אל ביתו של החייט. עמד הפרופסור בפינה והביט בבעש"ט. כשהסתיימה התפילה, ביקש הפרופסור לבוא גם לתפילות יום המחרת. כך ישב כל השבת, מתבונן בבעש"ט ובמעשיו.
כשהגיעה שעת הסעודה שלישית, דרש הבעש"ט דברי חסידות עמוקים בדבקות נפלאה, והפרופסור הקשיב להם רוב-קשב. מיד בצאת השבת, אחרי ההבדלה, ציווה הבעש"ט על העגלון לצאת בחזרה.
האברך היה שבור מאוד. מדוע היה צריך את כל הנסיעה המוזרה הזאת, כשהמטרה שלשמה נסע נמנעה ממנו? הוא הסיח את ליבו לפני רבו ואמר, כי יוקל לו אם יואיל הבעש"ט להסביר לו שלושה דברים: פשר הברכה על המים בלב היער, פשר המפגש עם הזקן בבקתה והשבת המוזרה ב'רחוב התלמידים'.
"שניים מהם אוכל לגלות", נענה הבעש"ט. "במקום ההוא ביער נרצחו לפני שנים רבות בידי שודדים שני סוחרים יהודים. באין מי שיאמר עליהם קדיש, היו נשמותיהם חסרות תיקון. כאשר בירכנו בכוונה ליד קברם, עלו נשמותיהם למקומן בגנזי מרומים.
"הזקן שפגשנו היה המשיח שבדור, שאילו היה הדור זכאי, היה גואל את ישראל. אך לא זכינו ובשבת זו, בעת הסעודה השלישית, הוא נפטר. כדי שלא להצטער בשבת, מיהרתי להיפרד ממנו קודם השבת. באשר לעניין השלישי, זאת תבין בעתיד".
עברו שנים. האברך שלח ידו בעסקים ונזדמן לו לשהות במדינה רחוקה. בעל האכסניה המקומי סיפר לו על רב העיר, הנקרא רבי אברהם גר-צדק, והאברך הלך לקבל את פניו. הוא התפעל מאוד מהרב ומגדולתו העצומה בתורה.
לכבודו נשא הרב דרשה מופלאה ועמוקה. למשמע הדרשה התרגש האברך מאוד, ואמר לרב כי את הדברים האלה שמע פעם אחת מפי הבעש"ט, בהיותו בפוזנה.
פני הרב החווירו. "האם אתה הוא האברך שהגיע עם הבעש"ט לפוזנה?", שאל. כשנענה בחיוב אמר: "אני הוא הפרופסור שעקב אחרי הבעש"ט כל השבת. בשעת תפילותיו הרגשתי שליבי נהפך בקרבי, וכשנשא את הדרשה, החלטתי להתגייר. מאז חוזר אני לפני כל אורח נכבד על דברי התורה שהכניסוני תחת כנפי השכינה"...
