כדי לשמור על תום-לב בימינו - צריך ללמוד!
כאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, הכניסו מורך בלב העם, עד שהעם החל לבכות ולזעוק: "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז וגו'". אולם המדרש מספר, שרק הגברים בכו, ואילו הנשים היו איתנות באהבתן לארץ- ישראל.
דבר זה באמת מפתיע. סביר היה להניח, שדווקא הנשים ימהרו יותר להזדהות עם אימת העם מפני הגורל הצפוי לו במלחמת כיבוש הארץ. אך קרה בדיוק ההפך - הגברים התמלאו פחד ודיברו על הטף שיהיה לבז, ואילו הנשים דבקו בציווי ה' להיכנס לארץ.
הרמוניה מלאה
המדרש מספר זאת לא כסיפור בעלמא, אלא כלקח לדורות, וכדי לבטא את ייחודן של הנשים ואת סגולתן המיוחדת. ככלל, היהדות יוצאת מנקודת-הנחה, שגברים ונשים שונים אלה מאלה באישיותם ובכוחות-הנפש שלהם. הייעוד האידיאלי אינו 'שוויון' (שפירושו המעשי אינו אלא חיקוי חלקי של המודל הגברי), אלא ביטוי מלא של הפוטנציאל שבכל מין.
גברים נוטים להיות שכליים יותר ולעסוק בעולם שמחוץ למסגרת הפנימית. אצל הנשים מפותחים יותר הרגש והאינטואיציה, והן מרגישות מחוייבות ראשונה למסגרת הפנימית - הבית והמשפחה. (מובן שיש מצבים הפוכים, אבל אלה יוצאים מן הכלל, והכלל הוא הקובע).
הבדלים אלה יוצרים את ההרמוניה של התא המשפחתי. הגבר מייצג את השיקול השכלי הקר ואת ההיבטים החיצוניים, והאשה מייצגת את הצד הרגשי ואת ההיבטים הקשורים במסגרת המשפחתית. לכן חז"ל מייעצים לגבר להיוועץ באשתו, משום שהיא תוכל לתת לו זווית-ראייה שאין לו-עצמו.
פרשת המרגלים משקפת היטב הבדל זה; הגברים נבהלו מפני השיקולים השכליים הקרים. כששמעו על יחסי-הכוחות בינם לבין "ילידי הענק" שבארץ כנען, הגיעו למסקנה שלא יוכלו לעמוד נגדם. אך הנשים, באינטואיציה שלהן, חשו שאסור ללכת שולל אחרי שיקולים שכליים ושצריך להאמין בקב"ה, שהבטיח להביא את העם אל הארץ.
המציאות מחייבת
כדי לשמור על חדות חושיהן של הנשים, אסרו בעבר חכמי ישראל על הנשים ללמוד תורה שבעל-פה. החשש היה, שלימוד זה, על הפלפולים והדיונים המסועפים שבו, עלול להכניס 'ערמומיות' בלב הנשים ולשבש את תום-לבן ואת התחושות הטבעיות שלהן. אמנם גם בימי חז"ל היו נשים שלמדו תורה שבעל-פה ובקיאותן היתה מופלאה, אך אלה היו יוצאות מן הכלל. כלל הנשים לא למדו תורה שבעל-פה, והסתפקו בתורה שבכתב ובלימוד ההלכות הנחוצות.
בימינו השתנו הדברים. במציאות שבה הנשים חשופות ממילא לרוחות המנשבות בעולם הרחב, לומדות מקצועות חול, עובדות בחוץ וכו' - לא נותרה עוד סיבה לאסור על לימוד התורה, שכן את ה'ערמומיות' שהנשים יכולות לקבל מהתורה, הן מקבלות ממילא מלימודי החול ומהעולם הרחב. לכן אדרבה, בימינו צריכות הנשים ללמוד תורה כדי להתמודד עם ההשפעות הזרות.
כך קמו בתי-ספר לבנות, בתמיכת כל גדולי ישראל. יש אמנם הבדלים בין המוסדות השונים מבחינת חומר הלימודים, אבל המגמה הכללית היא לפתוח יותר ויותר מקצועות תורניים לפני הבנות והנשים. גם בבתי-ספר חרדיים מלמדים כיום את פירושי הרמב"ן לתורה, וכדומה. גדולי ישראל בימינו מעודדים את הבנות והנשים ללמוד תורה ולהתחזק בהכרת היהדות, והרבי מליובאוויטש אמר לאחרונה, כי נכון ללמד בנות נושאים מכל חלקי התורה. מן-הסתם יש לזה קשר לגאולה הקרבה, שאז "תרבה הדעת והחכמה".
