אנו עומדים בימי ספירת העומר, שבהם אנו אבלים על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, על "שלא נהגו כבוד זה בזה". זה הזמן להגברת אהבת-ישראל בין חלקי העם. השאלה היא, איך תיתכן אחדות ואהבת-ישראל בין בני-אדם בעלי השקפות שונות ומנוגדות? איך אפשר לאהוב יהודים שפועלים בדרך שגויה, שעלולה לגרום נזק חמור לכל העם?
האמת היא שדווקא מצבים כאלה הם מבחנה של אהבת-ישראל. אחדות אמיתית אינה דווקא זו שאין בה חילוקי דעות ושהכול עשויים מעור אחד. כוחה של האחדות הוא דווקא בסבילת כל הפערים וכל ההבדלים, כאשר הגרעין המאחד חזק דיו לאפשר זאת.
ניתוח הוא דבר מסוכן
אחדות-ישראל פירושה תחושה עמוקה של קשר ושייכות לכל יהודי, גם ליהודי טועה. זוהי הרגשה שכל יהודי הוא אח, חלק מהמשפחה – יהיו מעשיו אשר יהיו. אם הוא שוגה – הדבר גורם צער וכאב, אך לעולם לא שנאה ועוינות. כי הוא אחד משלנו.
המפתח הוא להפריד הפרדה ברורה בין המעשים לבין האנשים. אהבת-ישראל חלה על כל יהודי, ובכלל זה גם מי שטועה ומטעה. צריך להתנגד במלוא התוקף למעשים שגויים, להשקפות פסולות, אך אסור בשום פנים ואופן להפוך זאת לשנאה אישית כלפי אישים או ציבורים.
"ייתמו חטאים ולא חוטאים", אמרו חז"ל. אם אתה סבור שחברך טועה, נסה להאיר את עיניו. אם אתה משוכנע שהוא פועל בדרך שלילית, התפלל עליו שישוב בתשובה. אבל אינך יכול לשנאותו, כי הוא חלק ממך.
חז"ל המשילו את מערכת היחסים בין יהודים למערכת היחסים בין איברי הגוף. יהודי שפוגע בחברו מפני שהלה פגע בו, דומה, לדבריהם, לאדם שהיה חותך בשר והסכין שבידו האחת פגע וחתך בבשר ידו השנייה. איוולת גמורה תהיה מצידו אם 'יעניש' את היד הפוגעת בחתכו בסכין גם בה. כך גם יהודי שפוגע בחברו, מאיזו סיבה שתהיה, פוגע בסופו של דבר בו-עצמו, שכן הלה הוא חלק בלתי-נפרד ממנו.
אכן, באיברי האדם עלולים להיות לפעמים איברים חולים, שאין ברירה אלא להרחיקם כדי להציל את האורגניזם השלם. גם בעם-ישראל יש לפעמים 'תאים' שמהווים סכנה לכל העם. אך ניתוח הוא דבר מסוכן מאוד, ורק מנתח מומחה רשאי לעשותו. ודאי שקודם שמדברים על צעדים כאלה יש לעשות הכול כדי 'לרפא' את ה'תאים' החולים, וזאת רק על-ידי אהבה אמיתית וקירוב-לבבות.
כאשר אותם יהודים יחושו שמדברים אליהם מתוך אהבה, אולי יהרהרו שנית בדרכם. הם יבינו, שהביקורת החריפה המופנית כלפיהם אינה נובעת מעוינות אישית או תנועתית, אלא זו ביקורת עניינית, שבאה מתוך אהבה וכאב אמיתיים. דווקא מתוך אהבת-ישראל אמיתית אפשר להביע ביקורת חריפה ונוקבת, ואז גם יש תקווה שנשואי הביקורת יטו אוזן לדברים שבאים מלב כואב ואוהב.
האמת שבתוכנו
לא קל לאמץ גישה כזאת, כי הנטייה הטבעית של האדם היא להכליל ולפתח רגשות שליליים כלפי מי שדעתו שונה או שמעשיו שגויים. לאהבה אמיתית אפשר להגיע רק כאשר מתעלים מעל מגבלות הגוף וחושפים את האמת הנשמתית. מצד הגוף, יש הבדלים בין יהודי ליהודי. יש אני ויש אתה, יש דעות שלי ויש השקפות שלך; אולם מצד הנשמה – אין אני ואתה. יש רק מהות אחת מאוחדת – עם אחד, בנים אהובים של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה.
לכן מידת הצלחתו של אדם לממש את מצוות אהבת-ישראל משקפת את כללות מצבו בעבודת ה' ובקיום התורה והמצוות. ככל שמורגשים אצלו פחות ההבדלים בין 'אני' ל'אתה' ובין 'שלי' ל'שלך', הדבר מוכיח שהוא מתקרב יותר לגרעין האמת של האחדות הנשמתית הפנימית שבתוכנו. וזו בעצם כל התורה כולה.
