התפילות והכיסופים לגאולה מלווים את היהודי מן הבוקר ועד הערב. שלוש פעמים ביום אנו מבקשים על בואה, ובכל עת רצון הננו מאחלים לעצמנו, שנזכה בקרוב לגאולה השלימה.
ולכאורה אפשר לשאול: למה, בעצם? מה רע לנו כל כך עכשיו? ב"ה, הרוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות אין מי שימנע זאת ממנו. היהודי יכול לעבוד את בורא עולם בשלווה בלי הפרעה, פרנסתו מזומנת לו. ילדיו בריאים ושמחים ומתחנכים לתורה ולמצוות. מה חסרה לו הגאולה?
תורת החסידות מאירה סוגיה זו על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב: "כי חבלי לידה יבואו לך". הגאולה מכונה "לידה": "כי חלה גם ילדה ציון את בניה". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה".
חיים של עובר
מצבו של עובר מתואר בתלמוד (מסכת נידה, דף ל): "דרש ר' שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת... ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח", כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. מעלתו העיקרית של אדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן מבנה גוף האדם הוא, שהראש ניצב מעל כל האברים, ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" - מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוה כאבר גופני רגיל.
העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של בטן האם. אבל לעומת הוולד הוא נמצא בעמדה נחותה לאין שיעור, עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה הם חיים צרים ומוגבלים של העובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.
כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של רוחני ואלוקי, אך כל אלו יהיו רק ברמה ה'עוברית' בלבד. אין זו 'ראייה' 'שמיעה' או 'הרגשה' מוחשית ואמיתית. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך הטבור. מקיים המצווה אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים נעשים בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".
נתחיל לראות
הכיסופים לגאולה דומים איפה לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות האור האלוקי בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם מי שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.
ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה.
וכשם שבעיבור, כאשר מגיע זמן הלידה, גם עם העובר אינו מעונין לצאת לאוויר העולם, טוב לו בבטן אמו, הוא נדחף ונולד... כך גם בגאולה בטוחים אנו כי בימינו אלו ממש, נרצה או לא נרצה, הגיע הזמן לכך, ההבדל הוא אם נהיה מוכנים לכך או לא. זה תלוי בנו.
ככל שנתאמץ יותר להגיע לידיעה הכרה והבנה עוד ולמרות היותנו בגלות, כך נכין את עצמנו יותר ויותר לקראת הגאולה השלימה בקרוב ממש.
