משפחתו של ניסים, איש פשוט וקשה יום שהתגורר בתוניס, ברוכת נפשות הייתה ופרנסתו – דחוקה. אם בכל ימות השנה התקשה ניסים להמציא לחם לפי הטף, בהתקרב ימי חג ומועד – על-אחת-כמה-וכמה.
בכל פעם שזקוק היה להלוואה דחופה, פונה היה ניסים אל אליהו הגביר, שהיה איש טוב עין ורחב לב, ולווה ממנו מאה-מאתיים ריאל. מעולם לא קצב לו אליהו מועד לפירעון. כשהאיר לו המזל פנים והרוויח יותר משנדרש לצורכי ביתו, היה ניסים שב אל מטיבו ופורע את החוב.
פעם אחת, בערבו של חג, הגיע ניסים לביתו של אליהו הגביר, כדי לבקש ממנו הלוואה. באותה שעה ישב בביתו של אליהו סוחר יהודי, בן המקום, והשניים גלגלו ביניהם בשיח רעים.
כשהבחין הסוחר בניסים והבין את סיבת בואו, קרץ בעינו לאליהו חברו כאומר, "לא כדאי לך להלוות לאדם זה". אליהו שהעריך את דעת חברו הסוחר, השתכנע מקריצת עינו. "צר לי, אך הפעם לא אוכל להלוות לך", אמר אליהו לניסים.
האחרון יצא מבית הגביר בלב נשבר. הוא שאל את עצמו כיצד יעשה את החג הממשמש ובא ומה יאמר לאשתו ולילדיו כשישוב הביתה בידיים רקות.
בלא שחש בכך החלו דמעות זולגות מעיניו.
●
עודו פוסע ברחוב, דומע ואובד עצות, הבחין בו אחד הרוכלים המקומיים. "מה לך כי תבכה?", שאלו הלה. "היום בלילה חג לנו היהודים ועדיין אין בידי במה לקנות אוכל לבני ביתי", השיב ניסים.
"כמה כסף יש לך?", שאל הרוכל. מנה ניסים את הפרוטות שבכיסו. "שישה צולדי", ענה בבושת פנים. "הנה כאן בשקית שבידי, סדקית שהתגלגלה אליי בשעה האחרונה. אתה יודע איך זה... קונים, מוכרים; דברים מחליפים ידיים. הב לי את ששת הצולדי שבידיך וטול את השקית ותכולתה. נסה את כוחך במכירתה, ומי יודע, אולי תצליח להרוויח עליה כמה ריאלים", הציע הרוכל.
לניסים לא היה מה להפסיד. ששת הצולדי שבכיסו לא הספיקו אפילו לקניית יין לקידוש. בערוב יום ייכנס החג ועדיין כל פתרון למצבו לא נראה באופק. אפשר כי מהשמים – ניצת בליבו זיק של תקווה – זימנו לו רוכל זה כדי שירוויח את הכסף הדרוש לצורכי החג. שלשל ניסים לידי הרוכל את ששת הצולדי וקיבל ממנו את השקית.
התייצב ניסים באחת מפינות השוק והחל להוציא את תכולתה ולהציגה לראווה. גלילי חוטים לתפירה, סיכות, מחטים ועוד כיוצא באלה. לפתע צד את עיניו צמיד זהב. לבו של ניסים החסיר פעימה. בעוד ידיו ממששות את שאר החפצים בשקית ומפרידות ביניהם נתגלה בן זוג לצמיד הראשון. שני הצמידים היו מזהב טהור, עשויים מלאכת מחשבת, משובצים אבנים טובות.
ניסים התקשה להכיל את התרגשותו. "נס!", מלמל לעצמו, "נס משמים!". הזמן לא היה כשר למכירת הצמידים, מה עוד שבכך עשוי היה לעורר עליו חשדות שווא. וכי מהיכן לו, לניסים, שני צמידים יקרי ערך?
פנה ניסים וחזר אל ביתו של אליהו הגביר. לשמחתו, הסוחר צר העין כבר לא היה שם. "הפעם לא באתי אליך בידיים ריקות", אמר בהיסוס-מה. "הא לך צמיד יקר זה כעירבון, והלווה לי חמש-מאות ריאל", אמר-ביקש בעודו מניח על השולחן אחד משני הצמידים שמצא בשקית הדסקית.
הביט בו אליהו בהשתוממות רבה. מה לניסים העני ולצמיד זהב, תהה. ואם כבר נתגלגל התכשיט היקר לידיו – נוספה תהייה על תהייתו הראשונה – מדוע לא הציעו כעירבון כבר בפעם הראשונה שבא לבקש הלוואה?!
אבל את כל תהיותיו ותמיהותיו שמר אליהו לעצמו. כעבור רגע הוציא ממגירת שולחנו חמש-מאות ריאל ונתנם בהלוואה לניסים. את הצמיד הניח על מדף שבלט מהקיר.
שמח ועולז מיהר ניסים אל השוק כדי לקנות את צורכי החג. קנה מכל טוב, ביד רחבה. כשהגיע לביתו הייתה השמחה רבה. "מהיכן השגת כל זאת?!", הסתקרנה אשתו. "הקב"ה שעה למצוקתנו וחולל לנו נס!", ענה ניסים ויותר לא פירש.
לאחר החג הזדמן הסוחר פעם נוספת לביתו של אליהו הגביר. מצב רוחו של הסוחר היה שפוף. "מדוע נפלו פניך?", התעניין אליהו בידידות. "לא חשוב", התחמק הסוחר מתשובה. בתוך כך נפל מבטו על הצמיד שעל המדף, וחיוורון עמוק כיסה את פניו. "מהיכן הגיע אליך צמיד זה?!", שאל בסערת נפש. סיפר לו אליהו דברים כהווייתם. "גנב! גנב שפל!", החל הסוחר לצעוק, "מרגע שראיתיו ידעתי כי נוכל הוא האיש שבא ללוות ממך כסף בערב החג!".
רק לאחר שנרגע קמעה, סיפר הסוחר לאליהו כי ימים אחדים לפני החג לווה ממנו אחד מאנשי השררה במדינה סכום כסף רב. כעירבון הפקיד האיש בידיו צמיד זה וצמיד נוסף זהה. הבוקר בא הלווה לפרוע את חובו וליטול את עירבונו. אולם הצמידים לא נמצאו במקום שבו הניחם למשמורת. נעלמו כאילו בלעתם האדמה. "כעת הכול ברור!", התלהט שוב הסוחר, "הנוכל הזה הבחין בקריצת העין שלי אשר מנעה ממנו לקבל ממך הלוואה, וכנקמה גנב מביתי את הצמידים! גנב שפל ועלוב...".
●
עוד באותו היום התייצבו הסוחר וניסים, התובע והנתבע, בביתו של רבי ישועה בסיס, רבה הראשי של תוניס. גדול היה רבי ישועה בתורה וביראה, ושומעי לקחו ייחסו לו גם רוח-הקודש וכוחות על-טבעיים. אולם הפעם נדרש רבה של תוניס לערוך דין-תורה.
הקשיב הרב לטענות הסוחר שיצאו מפיו בשצף-קצף ועיקרן – האשמת ניסים בגניבת הצמידים מביתו.
לאחר מכן ביקש הרב מניסים להציג את גרסתו. בטון שקט ובוטח גולל ניסים את השתלשלות הדברים, מראשיתם בבית אליהו הגביר. סיפר כי רגיל הוא ללוות מעת לעת סכומי כסף שונים מהגביר נדיב הלב. סיפר על קריצת העין של הסוחר שגרמה לגביר – לראשונה! – לסרב להלוות לו כסף בערב החג. וסיפר על שקית הסדקית שקנה בשישה צולדי מידי הרוכל המוסלמי, שקית בה מצא את שני הצמידים.
ככלותו לדבר, נתעטף רבה של תוניס בשתיקה. נראה היה כי מסדר הוא את מחשבותיו ובורר היטב את מילותיו.
לאחר מכן נשא עיניים בוערות אל הסוחר. "עם-ישראל מתאפיין בשלוש תכונות מרכזיות – ביישנות, רחמנות וגמילות-חסד", פתח ואמר לו. "ואתה נכשלת בכל השלוש. לא זו בלבד שאינך גומל חסדים בעצמך, גם לא ריחמת על יהודי זה ובני ביתו ומנעת מחברך להעניק לו הלוואה ערב החג. והנה לאחר כל זאת, אין בך אף קורטוב של בושה ואתה מעיז להעליל על איש כשר זה כי גנב רכוש מביתך!".
דממה מוחלטת עמדה בחלל החדר. הסוחר מוכה ההלם השפיל את עיניו ארצה. "כעת אספר לך מדוע דאגה ההשגחה העליונה להעביר את שני הצמידים היקרים מרשותך לרשותו של הנתבע", הוסיף רבי ישועה בסיס לייסר בשוטים את הסוחר. "כשהקב"ה נותן ליהודי אחד כסף, יותר מכדי צורכו, פירוש הדבר שאדם זה מחזיק ברשותו כסף של יהודי אחר, הסובל מעוני ומחסור. הקב"ה מפקיד בידי העשיר את כספו של העני כדי להעמידו בניסיון – האומנם ישכיל להבין זאת ולתת לעני צדקה שאיננה אלא... כספו של העני. ומכיוון שאתה לא הבנת זאת מעצמך, מסובב הסיבות דאג לכך שהצמידים יוצאו מביתך וימצאו דרכם לעני".
"ועתה", המשיך הרב לאחר אתנח קל, "על מנת לכפר על מעשיך ועל כך שחשדת ביהודי כשר ואף הלבנת את פניו, גוזרני עליך כי תפרע מכיסך את חמש-מאות הריאל שלווה מאליהו בערב החג. עשה זאת והצמיד המוחזק בידי אליהו כעירבון, יושב לך".
השתתק הרב שוב לשניות אחדות בטרם השלים את דבריו. "ולאחר שתוסיף ותיתן לניסים עוד חמש-מאות ריאל צדקה, אצווה עליו למסור לידיך גם את הצמיד השני", פסק.
סכום הכסף הנכבד שקיבל ניסים מהסוחר שיפר במידה ניכרת את מצבו הכלכלי. גם הסוחר לא יצא מופסד מהסיפור. ראשית, הוא קיבל בחזרה את שני הצמידים היקרים. ושנית, בעקבות המקרה הזה זע משהו בליבו. הוא החל לגמול חסד עם עניים, ביודעו כי כספו אינו אלא פיקדון מאת הקב"ה.
