כשיוסף מגיע אל יעקב אביו ומספר על חלומו, איך השמש, הירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו, אביו גוער בו מייד ואומר 'מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא אני אמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!'
מיד בא הפסוק השני, שאומר 'ואביו שמר את הדבר', וכפי שרש"י מבאר 'היה ממתין ומצפה מתי יבוא'.
כלומר, בתור אבא הוא מחנך את בנו וגוער בו על החלום המתנשא הזה, אבל בתוכו יודע יעקב שיש דברים בגו, ולכן 'שמר את הדבר'.
הרבי מבאר, שבדברי רש"י 'היה ממתין ומצפה' יש שני ביטויים שונים, המתנה וציפייה.
הביטוי 'המתנה' מתאים לכל דבר, לטוב ולרע כאחד, ואילו 'ציפייה', זהו ביטוי שמתאים רק לדבר טוב.
האדם יכול להמתין לדבר רע ח"ו, אבל איננו מצפה לו. לטוב, האדם 'מצפה מתי יבוא'.
כשיעקב שמע את דברי יוסף, הוא נזכר במה שודאי סיפרו לו בבית, איך ש-193 שנים קודם לכן, כשהסבא אברהם היה בן 75, הציג הקב"ה בפניו את התכנית: יוולד לך בן, והוא יגדל להיות לעם. הם יירדו לגלות, יתענו ויסבלו שם, אבל, בסופו של תהליך, ייצאו ברכוש גדול.
זהו תהליך, כל פרט בתהליך חשוב, גם הירידה חשובה, היא תהיה 'ירידה לצורך עלייה'.
אז כשבא יוסף עם החלום, הבין יעקב שהירידה קרובה. זה קשה, זה מצער, זה לא דבר טוב, אבל הוא המתין לה, הכין עצמו.
יחד עם זאת, הוא גם היה 'מצפה מתי יבוא', צפייה לדבר טוב שעומד לבוא. הוא ידע טוב את פרטי התכנית, זכר שיש כוונה פנימית לירידה, הבין שהירידה לצורך עליה היא, וכן, גם העלייה בוא תבוא.
חברים, לא הרבה השתנה מאז במבנה התכניות של הקב"ה. גם היום, בגלות זו האחרונה עלינו לזכור, לדעת, להבין ולהפנים: 'ירידה זו עלייה', כל קושי וכל בעיה הם חלק מהתכנית. אז נכון זה לפעמים כואב וקשה, אבל כמו יעקב, בל נוותר על הציפיה, כי הטוב האמיתי בו יבוא, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
| הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ. |
