אני מאוד אוהב את פרשת וארא, ולא בגלל המכות והניסים הרבים שמתוארים בה, בכלל לא. דווקא בגלל השיחה המרתקת, בעיניי, שמתקיימת בין משה והקב"ה.
בסוף פרשת שמות משה נגש וטוען בתוקף כלפי הקב"ה: למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני?! ומאז באתי לדבר בשמך, הרע לעם הזה! והצל לא הצלת את עמך!!
זוהי תקיפות של מנהיג אמיתי, מנהיג שלקח את האחריות על צאן מרעיתו בכל הרצינות ולמענם מוכן הוא גם לבוא בטענות קשות לריבונו של עולם.
והשבוע בפרשה הקב"ה עונה לו, כל כך יפה ומיוחד הוא מסביר לו: "וארא אל אברהם יצחק ויעקב. וגם הקימותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל. ואזכור את בריתי."
בעיני רוחי זה נשמע כך:
מוישה יקירי, אני חש את הכאב שלך, אני מבין את הזעם העמוק, מבין גם את התסכול שמתבטא בדבריך "מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה". אבל אתה חייב להבין משהו, הסיפור הזה שאתה עכשיו הגיבור שלו, הסיפור הזה לא התחיל היום, גם לא כשנפגשנו על יד הסנה הבוער.
הסיפור הזה התחיל עוד עם אברהם, אפילו לפני שיצחק נולד. אני כבר עשיתי איתו ברית, סיפרתי לו את כל שלבי התכנית שלי: יוולד לך בן, ייצא ממנו עם ישראל, אני אגלה אותם למצרים, הם ייסבלו ויתענו שם שנים רבות, אז אבוא להצילם באותות ובמופתים, הם ייצאו ברכוש גדול ובסוף עוד יגיעו אל הארץ המובטחת.
אז אתה מבין ר' מוישה, אתה הגעת לקראת סוף הסיפור ולכן אתה מתלונן. אילו היית יודע את כל התכנית, היית גם אתה יודע שהרגעים הקשים ביותר, אלו שעליהם התלוננת, הם הם הרגעים האחרונים של הסבל והנה ממחר אני מתחיל להכות את מצרים ומייד יבוא השלב של "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי". ואל תדאג, הם יידעו כולם, היהודים והמצרים, כי אני ה' בקרב הארץ.
אני תמיד עושה את ההקשה מהסיפור הזה לימינו אנו. תמיד כשיש ימים קשים של טרור ורצח, של שנאה שמביאה לקצת פחד, אז אני נזכר בדברי ה' אל משה ואומר לעצמי: רגע, אבל יש לו שם למעלה תכנית מסודרת. זהו סיפור ארוך שהחל לפני המון שנים, ואנחנו היום כבר בחלק האחרון של הסיפור, ממש לקראת סוף הסאגה הזו שנקראת גלות.
צריך רק להאמין עוד, רק לעשות עוד קצת וכבר נזכה גם אנו ל"והוצאתי והצלתי, וגאלתי ולקחתי והבאתי" לירושלים הבנויה, בבניין בית המקדש השלישי, עם ביאת משיח צדקנו.
