ערב ראש השנה בבארדיטשוב. האויר ספוג רטט של קדושה. ערב יום הדין היום, והלב היהודי עולה על גדותיו : הוא מלא הרהורי תשובה. כל אחד עושה חשבון נפש לכל השנה החולפת ומגיע למסקנה עגומה : ה"מאזן" אינו מניח את הדעת כלל וכלל. גרעון גדול בתורה, תפילה ומעשים טובים. וכיצד - תשאלו -נוצר "גרעון" זה?
פשוט מאד. פחות מדי למדנו, פחות מדי התפללנו ונתנו צדקה. ולעומת זאת, כמה רכילות ולשון-הרע וכמה עבירות קטנות וגדולות שעברנו עליהן במשך השנה. השם ירחם?...
ביום זה לא חיכו יהודי בארדיטשוב שהשמש יעיר אותם לסליחות. עם קריאת הגבר קמו חיש מהר ובצעדים מדודים-כבדים יצאו אל הלילה, כדי ללכת למקוה ולטבול בו, למען הטהר לפני הסליחות. בחזרם מהמקוה מצאו את השמש שעובר מבית לבית וקורא ליהודים לקום לעבודת הבורא. אולם, כאמור, לא היה לשמש הרבה לעשות. כי מי ישן בלילה כזה ?
אורחים רבים נהגו לבוא לבארדיטשוב לימים הנוראים, כדי לשאוב מהאוירה המיוחדת שאפפה את העיר, בה חי הצדיק המפורסם, רבי לוי יצחק מבארדיטשוב. בבואם עתה מהמקוה, בהרגשת טוהר וקדושה, ניגשו אל ביתו שלהצדיק, כדי לקבל "שלום" ממנו וללוותו לבית הכנסת לאמירת "זכור ברית".
בהכנסם אל בית הצדיק, לא מצאו אותו מיד והדבר היה לפלא. רק לאחר מכן יצא מהמטבח כשבידו סל ובו בקבוק משקה, מיני מלוחים ודברי מאפה. להשתוממותם של החסידים ממש לא היה גבול. הגעו בעצמכם : בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות, מחזיק הצדיק מבארדיטשוב בידו סל מלא "דברים טובים". היתכן ?
אולם הצדיק לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה. "הבה ונלך, יהודים" , - קרא, והחבורה יצאה אל הלילה. בחוץ שלט עדיין החושך שלטון בלי מיצרים. כוכבים עייפים עודם מנצנצים על הרקיע ורק פה ושם נראה אור קלוש מבעד התריסים המוגפים. מאחוריהם מתכונן והודי ללכת לסליחות.
בית הכנסת הגדול היה מאור בשלל אורות. ציבור גדול של יהודים כבר ישב בפנים, אמר תהילם וחיכה לצדיק. אולם הרבי מבארדיטשוב לא נכנס לבית הכנסת. הוא הלך הלאה, הלאה, בצעדים מהירים וחסידיו המשתוממים הולכים אחריו.
לבסוף הגיעה החבורה לקצה העיר, שם נכנסו לבית, וריח בלתי נעים של טבק, יין שרף וגופות מיוזעים עמד בו. על רצפת האדמה ישנו, זה בצד זה כמו דגים מלוחים, יהודים וגויים שקול נחירתם מסוגל היה לגרש עדר פילים מהמקום...
רבי לוי יצחק ניגש אל אחת הדמויות הישנות, יהודי רזה ומצומק, שעל יהדותו העידו הטלית-קטן שלב והכיפה הגדולה שהיתה על ראשו. הוא העירו ביד עדינה, באמרו לו כי הוא נוחר חזק, והציע לו "להרטיב" את גרונו בטיפת משקה ולהיטיב את לבו במליח ובדבר מאפה. היהודי הסתכל על הצדיק, אך בגלל האפלה לא ראה עם מי הוא מדבר. על כן הוא נתן עליו בקולו הנרגז ואמר לו : "חביבי, מה עלה בדעתך? בלי נטילת ידים לקחת משקה? מה אתה שח? איך אפשר לטעום משהו לפני נטילת ידיים, תפילה וברכה ? מה אני בעיניך, גוי?..."
רבי לוי יצחק חזר על מעשהו זה עם עוד כמה יהודים וכולם ענו לו בסגנון זה. לאחר מכן העיר גוי, באומרו לו: "קום איוון ותשתה כוסית יי"ש,". הגוי, רק הריח את ריח המשקה, קם כהרף עין, חטף מידי הצדיק את הכוסית והריקה כלגימה אחת. אח"כ "גמר" את המליח והמאפה באותה צורה. וכששוכנע שלא מצפה לו יותר, הסתובב על צידו השני והמשיך לנחור.
כן היה גם עם סטפאן וגריגור וכן עם עוד כמה גויים, עד שסלו של הצדיק התרוקן לגמרי. אז הרים רבי לוי יצחק את עיניו השמימה, ואמר: "רבונו של עולם, הבט משמים וראה, יעקב כשקם מהשינה, אינו חושב על צרכי גופו אלא על צרכי נשמתו, הוא אינו אוכל ושותה, עד שאינו נוטל ידיו, מתפלל ומברך. ואילו עשו חוטף ואוכל, חוטף ושותה, בלי נטילת ידיים, בלי ברכה!"
בפנים קורנות פנה הצדיק אל חסידיו ואמר להם : עתה, יהודים, נלך ל"זכור ברית" (התפילה ב'סליחות' בה מזכירם את כריתתת הברית עם האבות).
