"למדתי בכרם ביבנה. יום אחד לקחו אותנו לכפר חב"ד, ומשם לשלמה חיים (משפיע בכפר חב"ד). זו הייתה מן שכונה מוזרה שלא התאימה למאווי האסתטיים, אבל פגשתי בחבר'ה של שלמה חיים. ראיתי את העיניים שלו, ואני יודע לקרוא בעיניים, והבנתי שפה זה הדבר האמיתי, כי ר' שלמה חיים הוא איש האמת. ישבתי לידו, והניגונים משכו את ליבי בצורה יוצאת מן הכלל. אחר-כך החבר'ה שם ניסו ללמד אותי דברים שאוזנינו לא שמעה במקומות מהם באנו.
ציורים במשרד של הרב וולף
אמרו לי לכתוב לרבי, כי הוא אבא שלנו. אז ישבתי וכתבתי מכתב ארוך עם כל מה שעבר עלי. כתשובה ענה לי הרבי ש"רבים עברו מצב רוח דומה והתגברו והצליחו באופן יוצא מן הכלל". זו הייתה הנקודה של המכתב. אחרי הצבא חזרתי ללוד, וישבתי במשרד של הרב וולף והוצאתי את כל הרגשות שצברתי בצבא, את כל הלחצים – בציור. התאספו ילדים, ואפרים, שזה לו בטח המפגש הראשון עם בעל תשובה, רצה לזרוק את כולנו משם. רק ר' שלמה חיים עצר בעדו. "אל תזרוק אותו, הוא קיבל מהרבי מכתב מיוחד". וכך נכנס בי חשק לנסוע לראות את הרבי. התחתנתי, ואמרתי לזוגתי שזו משאלתי: לנסוע להכיר את הרבי.
כתבתי לרבי אודות רצוני להכירו, והרבי שלח לי בחזרה "אפי דייויט" – פניית הזמנה לשלטון, בחתימתו של הרב חדקוב, בה מצוין בין היתר שכל הוצאות כלכלתי – עליו. ביום השני לשהותי נכנסתי ליחידות. היא התחילה בשתיים עשרה והסתיימה בשלוש. עיקר דברי הרבי היה ש"דורות רבים עברו, וחוש הציור בכשרות לא נתקן, ואתה תתקן!". המשפט הזה מאוד הבהיל אותי, ושאלתי את הרבי מה הפירוש "כשרות". הרבי הורה לי לשאול רב, ופניתי לשניים: לרב הענקין מ'עזרת תורה' ולרב דבורקין רבה של 'קראון הייטס', והם הורו לי מה מותר ומה לא. שאלתי את הרבי מי ידריך אותי, והרבי הפנה אותי לאדם צעיר בן גילי, חסיד וירא שמים למופת, והוא לקח אותי לאמן מפורסם בשם חיים גרוס. אצל גרוס שטחתי את סיפורי, והוא הודיע לי שהוא מוכן להעניק לי במקום 3 מילגות, כל אחת בת 10,000 דולר. דחיתי אותו, כי ההצעות שלו היו להשתלב בלימוד באקדמיות, שזה וודאי לא הכשרות עליה דיבר הרבי. כל זאת למרות שהייתי תפרן של ממש באותם ימים. חיים גרוס אמר לי על דברי הרבי לצייר כהלכה "הרבי מליובאוויטש מבין בהלכה וחיים גרוס מבין באמנות". בל נקדים את המאוחר, אבל שנים אחר-כך הוא עוד יחזור בו מדבריו אלו.
את המלגה קיבלתי ישירות מהרבי, ונרשמתי ללימודי אמנות חזותית באוניברסיטה בניו יורק. שטרי-ההמחאה הגיעו לידי הישר מהרב חדקוב והתמדתי בלימודיי. עברה שנה, והמלגה תמה. התחלתי לחפש עבודה. אלא שכל העסקים בתחום דרשו עבודה גם בשבתות, ובסוף נאלצתי להתבזות בשטיפת חדרי שירותים אצל סאטמר, וצביעת קירות. החלטנו לחזור לארץ, ותשובת הרבי עודדה אותנו לחפש מקום בארץ ישראל.
הרבי מבקר בתערוכה
כשפרצה מלחמת ששת-הימים, שמענו על קבוצה שיוצאת לחברון והצטרפנו אליה. כך נהיינו החסידים הראשונים בעיר חברון שמחדשים את ההיסטוריה החב"דית הענפה בעיר. בתשל"ט הופיע יום אחד הרב פייביש וואגעל מלונדון, והודיע לי שהגיע הזמן שאצא מהבית ואערוך תערוכה בלונדון. היא קצרה הצלחה, ואספתי את כל הציורים במחסן שלי ונסעתי עמם לניו-יורק. שאלתי את הרבי אם אני אוכל להכניס שניים-שלושה ציורים אורגינאליים לחדרו...
כתשובה ענה הרבי "למה שניים שלושה? תבדוק את המצב בספרייה". בדקתי ועניתי שיש מקום ל- 7-8 ציורים. הרבי שלח אותי לבניין המשרדים הממוקם למעלה והורה לי לפתוח תערוכה. "ואני אהיה הפותח" הוסיף הרבי את האמירה הכה דרמטית – שהרבי יהיה אורחי בתערוכת הציור שלי!
הרבי שהה חמישים דקות בתערוכה, ויחד עמו הגיעו כל חברי המזכירות. התבטאות מיוחדת שמהדהדת באזני הייתה: "היטבת לבטא את הנשמה של היהודי, אבל ליהודי יש גוף, והגוף הוא קדוש, ושאתחיל להתעסק יותר בתורה ומצוות".
בתערוכה העיר הרבי הערות שונות על הציורים. ציור אחד בו הרבי דווקא לא העיר, היה כשהופיעו שם בעלי חיים לאו דווקא כשרים עם הכיתוב "הללויה". אני לא יודע מה אפשר ללמוד מכך, אבל עובדה היא שהרבי לא העיר על טומאתן של החיות.
"תמכור לאנשים בריאים"
כאן ארע דבר מעניין. הרבי הורה לי לפתוח את אחת הדלתות שבדיוק מאחוריה שכבו כמה ציורים על הרצפה. היה מקום לרבי ולי בלבד, ובין הציורים היה רווח של מרצפת בודדת. הי אלו רגעים מאוד אישיים עם הרבי, ושם היה ציור של ארמון שלמה המלך, עם דמויות של שומרי הסף. הרבי שאל: "זה לא מתאים לסגנון של הלבושים של מצרים", ואני עניתי שכיוונתי לבגדי האשורים. מכך הבנתי שהרבי בקיא אפילו בסוג התלבושות של העמים העתיקים. ציור אחר נשא את הכותרת "זה לעומת זה עשה אלוקים", בו הופיע הגוי מעל היהודי. הרבי תיקן אותי שעל היהודי להיות למעלה, ועבדתי הרבה כדי לשנות. כעת היהודי נמצא ממש על ראשו של הגוי. הערה נוספת של הרבי הייתה על ציור הכרובים. הרבי אמר שהצורה שציירתי זהה לזו של הנוצרים, אבל בתורה כתוב שהכרובים היו "סוככים בכנפיהם על הכפורת".
בסוף הביקור שאל אותי הרבי אם הצלחתי למכור משהו. עניתי בהומור שאנשים שמעו את המחירים והתעלפו. חייך הרבי ואמר: "תמכור לאנשים בריאים". אגב, בפעם אחרת שהייתי בניו יורק שאל אותי הרבי אם ציירתי משהו במשך שהותי בעיר. עניתי שהיה לי מצב רוח שחור ולכן לא ציירתי. על כך הוסיף הרבי: "בכל מקום אליו אתה מגיע, יהיו איתך מערכת צבעים ומכחול. כשעברתי בהזדמנות אחרת ב'כוס של ברכה' הרבי נתן לי בקבוק משקה והורה לי להוסיף לציורים שלי. מאז, עד שאזל הבקבוק, הייתי מוהל טיפה לתוך כוס דילול הצבעים המלאה מים.
אחרי חמש עשרה שנים חזרתי לחיים גרוס, והוא הודה באוזניי שהרבי מליובאוויטש מבין גם באמנות, כשראה את ציורי. לו הייתי מתפתה ללמוד ממורה פלוני הייתי מקובע בשיטתו. כך אני זוכה ליצירות מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה".
