המכונית שהובילה את הרבי למעצר הגיעה אל שערי הכלא. לולב ונחמנסון ירדו ואחרי דין ודברים קצר נפתח השער והללו ליוו את הרבי פנימה. הרבי צעד לאט, רגליו כאבו, ונחמנסון מיהר, כדי למסור את הרבי לפקידי הכלא. הרבי דרש ממנו לקיים את הבטחתו להרשות לו לקחת עמו תפילין, אך איש היבסקציה היהודי השיב לו בגסות רוח ואמר, כי בקרוב יעמוד על מצבו החמור ו"ישכח מהדברים הללו".
בזכרונותיו, שהם המקור האוטנטי היחיד לתיאור המתרחש בכלא ב-18 ימי מעצרו, מספר הרבי בגוף ראשון, את אשר עבר עליו ברגעים הראשונים למעצרו. הוא הובל דרך פרוזדור ארוך, השרוי באפלה, אותה ממתנים נרות קטנים, הדולקים פה ושם. על כל כמה צעדים עומדים זקיפים חמורי-סבר, חמושים ברובה, חרב ופגיון-קוזקי ארוך. לרבי מזכירה התמונה משהו שלא מן העולם הזה, משהו כמו הכניסה לגיהינום. ואכן, מדמה הרבי בזכרונותיו את שלבי שהותו בכלא כ"מדורי גהינום"...
בלכתו למשרד, בו הוא אמור למלא שאלון של עציר, תועה הרבי במבוך המסורבל של "שפולארקי", פונה במקום לא נכון ונקלע לפורזדור, בו הוא פוגש סוהר, שנכנס עמו בדברים ומתברר, שהלה מסביבת ליובאוויטש, שמע על משפחת הצדיק שגרה שם ואשר איכרי הסביבה היו משקים את סוסיהם ביום השוק בבאר אשר בחצרה, בניגוד לכומר המקומי, שלא היה נותן לאיכרים דריסת רגל בגבולו.
הסוהר שואל את הרבי דרך איזה פרוזדור הוא הוכנס לכאן, וכאשר נאמר לו, הוא נחרד למשמע אוזניו וטוען כי רק פושעים חמורים ביותר, בוגדים שנמצאו אצלם מסמכי בגידה חשובים, מוכנסים דרך שם. הרבי חוזר ומספר לו כי נעצר בביתו, בעת שאכל ארוחת ערב, אך הסוהר, בן איכרים פשוט, אינו מאמין לו, וטוען כי בוודאי חטא גדול חטא, אחרת לא היו מכניסים אותו דרך הפורזדור ההוא. הוא אומר כי על דברי שקר אלה ישלחו את הרבי לצינוק ויוסיפו לו על מאסרו. הוא מלווה את הרבי אל אולם הקבלה של המשרד, בו יושבות פקידות וממלאות את שאלוני האסירים.
הרבי הופך למס' 26818
השעה היתה 03.30 לפנות בוקר, כאשר הרבי נכנס לאולם הקבלה. לאורך הקירות הארוכים של החדר שלושה שולחנות, שלידם יושבות כעשרים פקידות, המעשנות סיגריות וממלאות שאלונים. באחד הפתחים של החדר הגדול מבחין הרבי בחבילה שלו, בה הטלית והתפילין...
הרבי מתאר בזכרונותיו את השקט המאויים, ששרר בחדר הגדול, בו שהו אותה שעה כארבעים איש, עשרים אסירים, היושבים מול עשרים פקידות, השואלות בלחש ורושמות את התשובות הניתנות אף הן בלחש. הרבי מתאר, עפ"י מראה עיניו, כיצד הופך העציר בחדר זה, מבן-אדם שיש לו שם משלו, ל"יארליק" (מספר), המקבל מס' סידורי והוא זהותו החדשה בבית הכלא. הוא מתאר את השינוי הפסיכולוגי שחל באסיר, שעה שהוא הופך ל"מספר" אך הוא חושב לא על זה ולא על גורלו המיידי, אלא על כך, כיצד יקבל את הטלית והתפילין שלו וכיצד יוכל להתפלל.
|
הרבי מתאר כיצד הופך העציר בחדר זה, מבן-אדם למספר. את השינוי הפסיכולוגי שחל בו. אך הוא חושב לא על זה ולא על גורלו המיידי, אלא על כך, כיצד יקבל את הטלית והתפילין שלו וכיצד יוכל להתפלל.
|
עוד הוא שקוע במחשבותיו, נקרא הרבי על ידי אחת הפקידות לשבת ולמלא שאלון, בדייקנות, דבר דבור על אופניו. הרבי מסרב, באומרו כי אין הוא יודע מה רוצים ממנו, וכל זה אינו נוגע לו. הפקידה אינה מאמינה למשמע אוזניה. היא שואלת בכעס, אם מתכוון הרבי להנהיג סדרים חדשים בבית הכלא, אם בכלל יודע היכן הוא נמצא ושמא הסתתרה בינתו?!
הרבי משיב על ראשון-ראשון, מתון-מתון ואומר, כי יודע הוא שהנו עצור בשפולארקי, אין בדעתו להנהיג סדרים חדשים ובינתו בסדר גמור. הוא מוסיף כי שמו שניאורסון, הוא גר ברחוב זה וזה מס' זה וזה והפקידה רשאית לרשום זאת אם היא רוצה.
הפקידה עושה כדבריו: לוקחת שאלון, ממלאת את הפרטים ששמעה מפי הרבי ושואלת: מה התואר שלך?
"הנני אזרח כבוד (ברוסית: "פוטומסטווני פטשאטני גראזרנין" - תואר כבוד במשטר הצאר, שעבר בירושה מאב לבן - המלביה"ד) של המדינה" - השיב הרבי.
"אין בימינו תואר שכזה" - אמרה הפקידה ושאלה במה עוסק הרבי.
הרבי השיב כי הוא עוסק בלימוד התורה ובחקר אלוה, הנקרא חסידות וכי הוא לומד את דיני ישראל ומנהגיה.
"דת? חקר אלוה?" - תהתה הפקידה כמי שלא יודעת את נפשה. והרבי הסביר בנחת: "כן, חקר אלוה. הלא א-ל אחד ברא אותנו והוא יצר את הכל ומנהיג עולמו בחסד, עם כל ברואיו, הרמש הרומש על הארץ, תולע קטן במדבר שומם והאדם החי בישוב..."
"איך אני יכולה לכתוב זאת?" - שואלת הפקידה המיואשת.
"מצידי, שלא תכתבי, משיב הרבי, אם תרצי, כתבי מה שאני אומר, אם לא, אל תכתבי, אחת היא לי"...
הפקידה מתיעצת עם אחד הממונים עליה. ואילו הרבי, הרואה כי כולם מעשנים שואל אם מותר גם לו לעשן. הרשות ניתנת לו ואחד הפקידים אף מכבד את הרבי בהצתת הסיגריה שלו. סוף דבר: הרבי מצהיר, לצורך הכתיבה בשאלון, לאמור:
"אנוכי הרב שניאורסון, בן הרבי המפורסם מליובאוויטש, תוארי אזרח כבוד, נולדתי בליובאוויטש, למדתי בישיבה, גרתי שמונה וחצי שנים ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגראד. עוסק בלימודים ; לימוד חקר אלוה, חסידות ובירור הלכות ומצוות דת ישראל. כמו כל היהודים שומרי דת, אין לי שום יחס לפוליטיקה ויותר אין לי מה לומר".
זאת הצהיר הרבי ולא הוסיף. הוא רק דרש במפגיע שיתנו לו את התפילין שלו, ושאל אם יש ערך להבטחה הניתנת על ידי איש הג.פ.או. התשובה שקיבל היתה, כי מנהל המדור, לשם יובל בקרוב, ישיב לו על שאלתו. הפקידה נתנה בידו פתק, עליו היה כתוב מספר והרבי הפך מרגע זה לעציר מס' 26818
הרבנית מארגנת פעולת ההצלה
ומה קרה בינתיים בבית הרבי? חתנו המיועד של הרבי, שקלט את ה"רמז" דרך החלון, הלך להזהיר ולהזעיק מספר חסידים מקורבים. כך נודע שגם ר' חיים ליברמן, מזכירו של הרבי, נעצר ואף הוא נמצא, כנראה, בשפולארקי. לבית מגיעים אחדים מזקני החסידים והרבנית נחמה-דינה, אשת הרבי, שלא איבדה את עשתונותיה, הטילה על שלושה מהם לרכז את הפעולות שנועדו להציל את הרבי ולשחררו ממעצרו. חתנו של הרבי, הרב שמריהו גור-אריה נסע למוסקווה וכך החלו גלגלי ההצלה לנוע.
ובכל מקום, אשר דבר מעצרו של הרבי מגיע, אבל גדול ליהודים ובמיוחד לחסידים ואנשי המעשה שבהם. יהודים התכנסו לבתי הכנסת ואמרו תהילים ושליחים מיוחדים יצאו למקומות בהם קבורים אבות חסידות חב"ד, כדי להודיע ב"אוהל" את דבר מעצרו של הרבי ולבקש עליו רחמים.
המעצר עורר חששות כבדים בקרב החסידים, הן בשל מצב בריאותו של הרבי, שלא היה תקין, הן בשל המצב הפוליטי המתוח, שתואר לעיל, ואשר בגללו חששו כי הג.פ.או עלול לעשות מעשה שלא ייעשה והן בשל הפחד, כי בהעדרו של הרבי ומזכירו - יתעכבו ואולי אף יתבטלו פעולות הרבצת התורה, שרובן ככולן רוכזו בידי הרבי והמזכיר, חיים ליברמן.
חסידים נזכרו כי אין זה מעצרו הראשון של הרבי, שחונך משחר ילדותו למסור את נפשו על כלל ישראל. כבר בגיל 11 נעצר בפעם הראשונה, כאשר התערב לטובתו של קצב יהודי מסכן שהעלילו עליו ומאז נעצר עוד חמש פעמים, לרוב על ידי המשטר הישן, הצארי, ואילו פעם אחת נעצר על ידי הג.פ.או (שנקרא אז צ'קה) בעיר רוסטוב, סמוך להסתלקות אביו, הרבי רש"ב נ"ע. באותו מעצר איים עליו אחד החוקרים עם אקדח שלוף בידו, וטען כי "צעצוע זה כבר גרם לאנשים שונים, שסירבו לדבר - שידברו". הרבי, שלא נבהל מאיומי האקדח הטעון, השיב אז בנחת, כי "צעצוע" כזה אמור להפחיד רק אנשים שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, "אולם אני - אמר הרבי - שיש לי א-ל אחד ושני עולמות. אינני נבהל מהאקדח שלך!"
ההתארגנות הראשונה להקמת ועד הצלה, לשחרור הרבי, נערכה במוסקווה. לכאן הגיע חתנו של הרבי, הרב ר' שמריהו גור-אריה והעסקנים המקומיים כינסו אספה דחופה במשרדי אחד הבנקים, כי חששו להתכנס בבית פרטי, מפחד הג.פ.או.
עוד קודם לכן, למחרת ליל המעצר, התכנסה אסיפה בבית הרבי בלנינגראד, בה השתתפו עורכי דין מפורסמים, עסקני חסידים וכן נציגי כל שדרות היהדות בעיר, פרט לקומוניסטים שחגגו את "נצחונם" עם מעצר הרבי.
הן בליניגראד והן במוסקווה, הועלו בפני עסקני ההצלה, שלוש אפשריות פעולה:
א. לנסות ולפנות אל הג.פ.או בלנינגראד עצמה ולהשפיע עליו שיסכים לשחרר את הרבי. ולעשות זאת תוך ניצול קשרים ואמצעי שתדלנות מקובלים.
ב. לפנות במוסקווה לגורמי ממשלה בכירים, להצביע על הנזק האפשרי שהמעצר עלול להסב לשמה הטוב של בריה"מ בחו"ל ולבקש הוראה לשחרור הרבי, הוראה, המחייבת, לפחות תיאורטית, גם את שלטונות הג.פ.או בלנינגראד, שנהנו מעמדה עצמאית מסויימת.
ג. להזעיק את דעת הקהל היהודית בעולם ובאמצעותה את דעת-הקהל הכללית, עיתונות וכו'.
אפשרות שלישית זאת נדחתה "על הסף", מתוך חשש שזה רק יחריף את המצב והשלטונות עלולים לראות בכך בגידה ובמקום להועיל - זה רק יזיק. הנטיה הכללית היתה לנסות את "הדרך הלנינגראדית", מתוך חשש שפנייה לשלטונות במוסקווה תתפרש אצל ה.ג.פ.או בלינינגראד כ"הלשנה" עליו ועד שגלגלי השלטון המרכזי יזוזו, עלולים הקלגסים בלנינגראד, ובראשם אנשי היבסקציה העוינים לרבי, לעשות מעשה.
ואכן, בעוד המתייעצים אינם מצליחים להגיע לאחידות-דעים, הגיע בשבת בבוקר יהודי חרדי מלנינגראד למוסקווה ובפיו בשורת איוב: אינפורמציה טרייה מחוגי הג.פ.או בלנינגראד אומרת, כי מצבו של הרבי קשה ביותר וכי אויביו החליטו לחסלו בירייה...
אשת גורקי נדרשת להתערב
לאור מידע חדש זה, החליט ועד ההצלה על מספר צעדים. קודם כל הוחלט לפנות בבקשה רשמית אל ראשי השלטון הסובייטי העליון לשחרר את הרבי. ההנחה היתה, כי אם חרצו אנשי הג.פ.או הלנינגראדית משפט מוות על הרבי, הרי שאין מה להפסיד והתערבות מגבוה, יכולה רק להועיל, אך לא להזיק. בהתאם לכך נשלחו מיד מברקים בהולים אל קאלינין, נשיא ברית המועצות ואל ריקוב, ראש הממשלה, בבקשה לחוס על חייו של הרבי ולשחררו. כן התקשרו עם ראש הג.פ.או הכל-רוסי, מנז'ינסקי, וניסו לשכנע אותו, כי מעצרו של הרבי בטעות יסודו. הועד העביר בקשה אל המרכזים היהודיים בערים הגדולות, לערוך פטיציה אל הסובייט העליון, עם מאות אלפי חתימות ובה בקשה לשחרור הרבי, תוך הבטחת יחסו הלויאלי אל השלטון, אי-עיסוקו בפוליטיקה והשקר בעלילות שטופלים עליו.
תקוות גדולות תלו אנשי הועד בגב' פשקובה, אשתו הראשונה של הסופר הרוסי המפורסם, מקסים גורקי, שחי אז מחוץ לגבולות ברית המועצות, אך לאשתו היו מהלכים רבים בקרב אנשי השלטון ברבדים הגבוהים ביותר. היא היתה יו"ר הצלב האדום הרוסי, ובתור שכזו היתה מתערבת, בהצלחה, לטובתם של עצירים מדיניים. אנשי הועד פנו אליה והיא התיחסה לבקשתם בחיוב רב ועשתה ככל יכולתה לשחרור הרבי.
הידיעה על מעצרו של הרבי פשטה במהירות הבזק וחרגה חיש מהר מתחום המושב של החסידים ואף של היהודים הדתיים. כל היהדות הרוסית, אף הלא דתיים, ראו במעצר נסיון התנקשות של הג.פ.או במנהיג יהודי בעל שיעור קומה והדבר עורר חששות כבדים, במיוחד לאור העובדה, שראש המשטרה החשאית הלנינגראד, מסינג, היה ידוע כאנטישמי מובהק.
ברחוב היהודי הורגש זעזוע עמוק, רבנים גזרו תענית ויהודים התכנסו בבתי כנסיות ואמרו תהילים לחיי הרבי והצלתו.
