חז"ל תיקנו את ימי החנוכה "להודות ולהלל", ואסרו לערוך בהם הספד ותענית.
מהר"ם מרוטנבורג סובר שימי החנוכה נקבעו להלל והודיה בלבד, אך לא למשתה ושמחה, שלא כפורים. והטעם, כי בפורים הייתה הגזירה לאבד חלילה את הגוף, והנס היה על-ידי משתה, לכן חוגגים זאת במשתה, ואילו בחנוכה עיקר הגזרות היו על המצוות ועבודת המקדש, ועיקר פרסום הנס היה בפך השמן, והניצחון לא היה נס גלוי כל-כך, לכן נקבע לציינו בנרות בלבד. וכן פסק מרן בשולחן-ערוך.
לעומת זאת, הרמב"ם, התוספות, המרדכי ואחרים פוסקים, שימים אלו נקבעו גם למשתה ושמחה, לזכר הניצחון, לזכר חנוכת המזבח ומסיבות נוספות. הרמ"א מביא דעה זו להלכה.
למעשה, מנהג קדום להרבות בסעודה בימים אלו. כדי שתהיה זו סעודת-מצווה לכל הדעות, מוסיפים בה שירות ותשבחות ודברי-תורה מעניינו של חג.
בימינו יש לערוך מסיבות לפרסום הנס לא רק בחוג המשפחה (ולא די במשפחה המורחבת), אלא גם בכל אתר ואתר. בפרט חשוב לכנס את ילדי ישראל (ומה טוב - לעשות זאת בערב, ולהדליק בכינוס גם נרות חנוכה), לספר להם על הניסים שעשה ה' ועל משמעות החג, ולעודדם ולזרזם להתחזק ב"נר מצווה ותורה אור" גם בכל ימות השנה.
יש נוהגים לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהתחולל על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כוהן-גדול מבית-חשמונאי, שהאכילה את ראש האויבים תבשיל גבינה כדי שיצמא וישתכר מן היין ויישן ויירדם, וכרתה את ראשו, ובשל כך ברח כל צבאו.
רבים נוהגים לאכול מאכלים העשויים בשמן, לזכר נס פך השמן.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
