היום כל כך קל ונוח להאיר את הבית באור חשמלי בהיר, עד שכמעט ואיש אינו שם לב לכך. מספיק ללחוץ על כפתור או מתג, כדי שהאור יידלק והחושך ייעלם. הוא הדין, במשרד, בבית מלאכה ובכל מקום אחר. זרם החשמל הכניס מהפכה לממלכת התאורה ותוצאותיה של מהפכה זו מורגשות על כל אתר ואתר. רק פעם בחודש, או חודשיים, כאשר החשבון מגיע, שמים לב לכך, שתמורת נוחות זו צריכים - לשלם.
כן, בימינו אלה נעשתה התאורה החשמלית ענין המובן מאליו. רק שקורה תקר וחושך משתרר באיזור גדול לזמן קצר או ארוך יותר, רק אז נזכרות הבריות עד כמה תלויים הם באנרגיה החשמלית, אם לתאורה, אם לחימום, אם להנעת גלגלי המכונות וכו' וכו'. אך תקר כזה, כפי שאנו יודעים, קורה לעתים רחוקות מאד.
אולם הורינו זקנינו עודם זוכרים זמנים, בהם לא היה זה כל כך קל להאיר את הבית. כאשר החל להחשיך, היה צריך להוריד את מנורת הנפט ממקום מנוחתה על גבי השידה, למלא בה נפט, ליישר את הפתילה ולנקות את הזכוכית המפוייחת שלה. אחר כך היה צריך ליטול גפרור, לשפשף אותו ולהדליק את המנורה. לרוב היא נדלקה בדי עמל. ובכלל, היו אתה צרות צרורות. ומאחר ולא היתה מנורה בכל חדר, היתה לרוב גם מנורה קטנטנה, למקרה שהיה צריך לעבור מחדר לחדר, או להביא משהו מבחוץ.
אולם מה היה לפני כן, כאשר אפילו מנורת נפט עדיין לא היתה קיימת ? על זה נשוחח אתכם עכשיו.
המנורה הראשונה
מסתבר כי המנורה הראשונה, בה השתמש האדם כדי להאיר לו את החשיכה, היתה כלי פשוט ביותר : צלחת עשויה חימר או מתכת כלשהי ובה שומן (לרוב חלב של חיות) ופתיל מן הצומח שבקצהו היה דולק. זו היתה כל המנורה על רגל אחת.
תושבי מצרים העתיקה השתמשו בפתילים עשויים מחוטי כותנה, אותם היו תוקעים במנורות עשויות במיכלי אבן, שהיו מלאים שומן מותך. היוונים והרומים היו משתמשים במיכלי חימר ושמן זית. מאוחר יותר למד האדם לעשות מנורות נאות-מראה, יצוקות בצורות מרהיבות עין מברונזה.
במשך הזמן למד האדם כיצד להגדיל את האור המתקבל מן המנורה. באמצעות מגבירי אור מלאכותיים. בימי הביניים נפוצה מנורה שנקראה "מנורת סנדלרים". היא היתה מנורה רגילה, אך האור היה מוקף מארבעת הצדדים במיכלי זכוכית מלאים כמים. האור שחדר דרך הזכוכית והמים הצלולים, הוגדל בדרך זו פי כמה. תחילה השתמשו במנורה כזו סנדלרים, שהיו צריכים שהאור יתפשט בכל החדר, בו הם עובדים עם עוזריהם. מאוחר יותר נפוץ השימוש במנורה זו גם בחוגים אחרים.
נרות עשויים חלב היו יקרים מאד בראשיתם. ורק עשירים יכלו להרשות לעצמם להשתמש בהם. הם תקעו אותם במנורות או פמוטים וכך האירו בהם את החדרים.
המצאתו של ארגנד
לפני למעלה מ250- שנה המציא חימאי שוויצרי בשם ארגנד שכלול חשוב, שהצעיד קדימה את תעשיית המנורות. במקום הפתילים שהשתמשו בהם עד כה, היתה תגליתו של ארגנד פתיל כפול, חלול, אותו העביר דרך "צילינדר" של פח. החידוש בכך היה כי האויר היה מגיע עתה אל הפתיל לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים, באמצע הלהבה. זה איפשר שהמנורה תבער בצורה נקיה יותר ולא תפייח כל כך. זה מבוסס על העיקרון הידוע, לפיו מה שיותר אויר מגיע אל האש, כך היא בוערת יותר.
המצאתו של ארגנד שוכללה על ידי אחד מעוזריו. הלה גילה כי הלהבה בוערת טוב יותר ונקי יותר, כאשר היא מוקפת "ארובה" של זכוכית, דרכה יוצא האויר המשומש ונכנס אויר טרי, אשר החמצן שבו טרם נשרף. על יסוד הכרה זו הוא עשה את ראש הזכוכית, המהווה עתה חלק בלתי נפרד של מנורת הנפט.
בשלב זה היתה מנורת הנפט כלי משוכלל למדי. מיכל לחומר הדלק (לרוב נפט) : פתיל עגול והברגה מיוחדת להעלאת הפתיל, או להורדתו היינו להגדלת הלהבה או הקטנתה ו"ארובה" של זכוכית שהבטיחה להבה נקיה ומאירה יותר ושמרה על האש מפני הפרעות חיצוניות, כגון רוח פרצים.
גילוי הנפט פותר הבעיה
בראשונה השתמשו במנורות אלו בכל מיני חומרים דליקים, אך לרוב בשומני חי מותכים. חומרים אלה לא היו מן המשובחים ביותר, הם לא נמשכו בפתיל בצורה משביעת רצון וגרמו צרות רבות. כך, שעם שכלולה של המנורה, עדיין חסר היה אותו חומר דליק זול וטוב, שיפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
חומר זה נמצא משגילו באמריקה, בשנת 1859, את באר הנפט הראשונה והחלה להתפתח תעשיית הנפט העצומה. מיד לאחר גילוי זה, פיתחו את תהליך זיקוק הנפט והפיכתו לחומר דליק יעיל ושווה לכל נפש. מאז ואילך דחק הנפט את רגלי כל חומרי הדליקה האחרים ונפוץ בכל העולם.
ההתפתחות האחרונה בתחום התאורה, לפני שהמציאו את האנרגיה החשמלית, היתה זו של מנורת הגאז. במנורה זו דלק גאז, בלי פתיל, אולם זוהי פרשה בפני עצמה.
נר מצוה ותורה אור
אנו מוצאים מנורות זכוכית כבר בתקופת התלמוד. מנורה זו נקראת עששית והיתה כלי של זכוכית ששמו בו נר או שמן עם פתיל. בגמרא מוזכר גם פנס של זכוכית.
ידוע המובן הסמלי של נר ואור, במשמעות של תורה ומצוות. במובן דומה השתמשו חז"ל בתואר נר כמושג של כבוד. רבן יוחנן בן זכאי נקרא "נר ישראל" אדם הראשון נקרא "נרו של עולם" והיות וחווה, שגרמה לחטא האכילה מעץ הדעת, גרמה לכך ש"נרו של עולם" ייכבה (כי בשלה נגזרה מיתה על האדם) נצטוותה האשה היהודיה להדליק נר של שבת, כדי לכפר על עוון זה (ירושלמי שבת).
גם בתנ"ך אנו מוצאים אנשים מפורסמים ששמם היה - נר. סבו של שאול המלך נקרא כך וכן אביו של שר הצבא אבנר. גם השם נריה (תלמידו של ירמיהו הנביא, ברוך בן נריה) בא ממקור זה.
בגלל המשמעות הסמלית של הנר בחיים היהודיים, מדליקים אנו נרות לעתים קרובות, הן במסיבות משמחות, והן ח"ו, להיפך. כאשר חוגגים שמחה כלשהי, חופה, ברית מילה, וכו' - מדליקים נרות. את החתן בדרכו אל החופה מלווים כשני נרות וכתוב בספרים שפעמיים "נר" הם בגימטריה "פרו ורבו". וכאשר מגיע הזמן שנשמה צריכה לעזוב את העולם הזה, שוב מדליקים נרות בשבעת ימי האבילות. כן מדליקים נר ביום השנה (יארצייט). גם ביום כיפור נוהגים להדליק נר נשמה, עפ"י מה שמובא בספרים כי נפש הוא ראשי תיבות של נר, פתילה, שמן...
