לאט לאט עלינו על המסלול: אנו פוקדים את בית-הכנסת מידי יום, משתתפים בשיעורי-תורה מידי שבוע והתחזקנו בקיום מצוות רבות שלא היינו ערים לחשיבותן קודם לכן, כמו תפילין, כשרות ועוד.
באיזשהו שלב אנו גם מגלים כי כדי להיות יהודי טוב נצטרך לוותר על כמה מה"תענוגות" שהתרגלנו אליהם. יותר מאוחר ישנה תחושה כי העולם החומרי איבד את הברק שלו וממילא לא רק שאנו לא רודפים אחר החומרניות, אלא אף דוחים אותה במקצת לטובת חיי הרוח.
כשעוברים גם את זה נדמה כי השיטה צריכה להיות יותר ברוטאלית – לשבור את התאוות, או במילים אחרות, אם הגוף הגשמי ותאוותיו מפריעים לעליה הרוחנית שלנו יש להרפות לחסל את היצרים והתאוות הגשמיים. מעשים אלו אינם בגדר של חידוש. רבים ודאי קראו על רבנים וצדיקים שהשיגו מטרה זו באמצעות תעניות וסיגופים. אך האם זו הדרך? האם גם אנו יכולים לעשות זאת?
עזרה לגוף הרוצץ תחת משאו
בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות פריקה: כי תראה חמור (ואפילו של) שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב (=לעזור) לו!? (לא!) עזוב תעזוב עמו (עזור לו לפרוק את המשא).
מובא בשם הבעש"ט (ר' ישראל הבעל-שם-טוב), מייסד תנועת החסידות הכללית, פירוש חסידי על פסוק זה:
כי תראה חמור - כשתתבונן בחומר שלך, דהיינו בגוף הגשמי, ותראה שהוא שונאך - שהרי בתחילה ישנה "שנאה" בין הנשמה השואפת למעלה לבין הגוף המושך למטה לעניינים הגשמיים,
והנה הוא רובץ תחת משאו - הוא נושא את עול המצוות שקיומן נעשה בעיקר על ידי הגוף ונראה כי אין לו חפץ בהם עד שהוא כורע ו"רובץ תחת משאו".
ממשיך הפסוק ושואל בתמיהה: וחדלת מעזוב לו - האם לא כדאי להתמסר לעבודה השייכת לנשמה ולא לעזור לגוף, אלא להיפך, לשבור אותו על ידי תעניות וסיגופים!? התשובה היא לא! - עזוב תעזוב עמו - יש לשמור על הגוף ויחד איתו לעבוד את הבורא.
כשהאדם רוצה לקיים למשל את מצוות תפילין, אפילו אם יכוון את כל הכוונות הנעלות ביותר, הרי כל עוד שלא הניח בפועל את בתי ורצועות התפילין על זרועו וראשו לא קיים את המצווה. להיפך, הוא ביטל מצוות עשה מן התורה. לעומת זאת אם לא כיוון את הכוונה המתאימה אבל בפועל הניח את התפילין על גופו, הרי על אף שחסרה הכוונה - המצווה קוימה. לכן אין לשבור ולייסר את הגוף אלא לשמור על בריאותו ולנצל אותו ואת כוחותיו לעבודת הבורא בקיום התורה והמצוות.
גוף בריא - מדרכי עבודת ה'
בעיון קצר בדברי רז"ל ניתן לראות את החשיבות העליונה שיש לתת לבריאות הגוף. כך כתוב בהלכות נזקי הגוף המובאים ב'שולחן-ערוך': "אין לאדם רשות על גופו כלל" ולפיכך "אסור לצער את הגוף אפילו במניעת איזה מאכל או משתה". הגדיל לכתוב הרמב"ם בספרו משנה תורה: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם הוא".
ישנו גם קשר הדוק בין מצב בריאות הגוף לבריאותה של הנשמה. מסופר כי המגיד ממעזריטש הזהיר את בנו שישמור על בריאות גופו, משום שכשנוצר נקב קטן בגוף "נוצר נקב גדול בנשמה".
מרבים בצדקה
אמנם נכון שבספרי המוסר והחסידות נכתב רבות גם על מעלתן של התעניות המביאות למירוק וזיכוך הגוף ולכפרת עוונות, אך בדורותינו אלו הדבר מתבטא באופן אחר, כפי שכותב רבנו הזקן – מייסד חסידות חב"ד בספר ה"תניא": "ולפי שמספר הצומות המוזכרים ב"תיקוני תשובה" (של האריז"ל) הנ"ל רבו במאוד מאוד, לכן נהגו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאוד מאוד בצדקה (כדי לפדות את הצומות שהם חושבים שמוטל עליהם לצום)". הטעם לכך הוא מחמת חלישות הדור, שאנשיו אינם יכולים לצום כל כך ולכן הם מרבים בצדקה כתמורה לריבוי הצומות. כשם שכאשר מתעוררת חלילה בעיה רפואית, אנו עושים ככל יכולתנו ומשלמים עבור טיפולים רפואיים ותרופות במיטב כספנו, כל-שכן וקל-וחומר כשמדובר ברפואת הנפש.
