באופן מודע או בלתי מודע, רובנו מאמינים כי אהבה היא תחושה המבוססת על משיכה גופנית ורגשית והנוצרת ספונטנית כשמופיע האדם הנכון. באותה הקלות, אותה התחושה יכולה גם להידרדר באופן ספונטני, כשהקסם "מתפוגג ונעלם". אתם מתאהבים, אבל אתם יכולים גם להתפכח מהאשליה.
מילת המפתח כאן היא פאסיביות. התפרסם מאמר המפרט את התוצאות העצובות של תפיסה שגויה זו: "כמעט ולא קיימים פעילויות או פרוייקטים, שמתחילים בתקוות וציפיות כה גדולות ולמרות זאת, נכשלים לעתים כה קרובות, כמו האהבה" (היה זה ב- 1956 – רוב הסיכויים שבימינו הוא היה אפילו יותר פסימי).
אם כן, מהי אהבה – אהבה אמיתית ויציבה?
אהבה היא ההיקשרות הרגשית הנובעת מהערכה עמוקה לטוּב שבאדם אחר. אהבה היא ההיקשרות הרגשית הנובעת מהערכה עמוקה לטוּב שבאדם אחר.
ייתכן שהמילה "טוּב" מפתיעה אתכם. אחרי הכל, רוב סיפורי האהבה אינם מתארים בני זוג המסוחררים מהמוסריות של בני זוגם... אולם ג'ודית וולרסטיין, במחקרה אודות מאפייניהם של נישואין מוצלחים, מדווחת כי החשיבות שייחסו שני הצדדים לתכונות המוסריות של בני זוגם הייתה גבוהה באופן מפתיע.
בעיני היהדות, ממצא זה אינו מפתיע כלל. שכן, מה שאנו מעריכים במידה הרבה ביותר בעצמנו, הוא הדבר שאנו מעריכים במידה הרבה ביותר באחרים. אלוקים יצר אותנו כדי שנראה את עצמנו כטובים (ומכאן נובע הצורך שלנו להצדיק או להתחרט על מעשינו הרעים). זו גם הסיבה שאנו מחפשים את הטוּב באחרים.
מראה מושך, אישיות מעניינת, אינטליגנציה וכשרון – לכל אלה יש משקל מסוים והם עשויים להוות גורם משיכה בין שני אנשים – אולם הטוּב הוא זה שמעורר את האהבה.
אהבה היא בחירה
אם אהבה נובעת מהערכת הטוּב שבזולת, היא לא משהו שפשוט "קורה", אלא משהו שאתם יכולים לגרום לו לקרות. אהבה היא מצב פעיל – אתם פשוט יכולים ליצור אותה. לשם כך, התמקדו בטוּב שבאדם אחר (בכל אדם יש משהו חיובי). אם תוכלו לעשות זאת בקלות, תוכלו לאהוב בקלות.
פעם נכחתי בהופעה קטנה ואינטימית, בה המבצע, שהיה אדם מאוד רוחני, הביט בחום בקהל שלו ואמר, "אני רוצה שתדעו שאני אוהב את כולכם". חייכתי לעצמי בסלחנות וחשבתי, "בטח". אולם במבט לאחור, אני מבינה כיום שהציניות שלי הייתה מוטעית. איש זה ראה באופן טבעי את הטוּב באחרים ועצם נוכחותנו שם הספיקה לו, כדי לרחוש לנו אהבה.
ביהדות, אהבה אוניברסלית ובלתי מותנית זו, היא האידיאל.
על ידי התמקדות בטוב, תוכלו לאהוב כמעט כל אדם. ברור שקיים הבדל עצום בין אהבה שכזאת, לבין האהבה העמוקה, המתפתחת לאורך השנים, בעיקר תוך כדי קשר הנישואין. אולם, התחלתה של אהבה שכזאת היא ראיית הטוּב שבאחרים.
רונית למדה על גישה זו לאהבה לאחר אירוסיה לרן. כשהיא התקשרה להוריה, כדי לבשר להם את החדשות הטובות, הם היו מאושרים. בסוף השיחה אמרה אמה, "יקירתי, אני רוצה שתדעי שאנחנו אוהבים אותך ואנחנו אוהבים את רן".
רונית חיה בארצות הברית והוריה בארץ עדיין לא פגשו את בעלה המיועד. היא הייתה מעט ספקנית: "אימא", היא אמרה בהיסוס, "אני שמחה שכך את מרגישה, אבל למען האמת, איך את יכולה לאהוב מישהו שלא פגשת מעולם?"
"אני בוחרת לאהוב אותו", הסבירה אמה, "כיוון שאהבה היא בחירה".
אמה של רונית לא יכולה הייתה ללמד את בתה דברי חוכמה טובים מאלה לפני חתונתה. על ידי התמקדות בטוב, תוכלו לאהוב כמעט כל אדם.
המעשים משפיעים על הרגשות
כעת, לאור הרגשות החמים שיש לכם כלפי כל המין האנושי, כיצד תוכלו להעמיק את אהבתכם כלפי אדם מסוים?
ה' יצר אותנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו בצורה החזקה ביותר. לדוגמה, אם אתם רוצים להרגיש חמלה רבה יותר, אתם יכולים להתחיל בכך שתחשבו מחשבות מלאות חמלה, אולם מטרתכם תושג בפועל ובמהירות רבה יותר, אם תתרמו לצדקה. באופן דומה, הדרך הטובה ביותר להרגיש אהבה היא להתנהג בצורה אוהבת – כלומר, לתת.
בעוד שרוב האנשים מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה.
מהי נתינה? כשבעל מקצוע נלהב מכריז בשמחה בפני אשתו (שאין לה שום עניין בתחום הטכני), "יקירתי, חכי עד שתראי מה קניתי לך ליום ההולדת – תיבת כלים סופר משוכללת!" – זו איננה נתינה. כמו כן, אב שמכריח את בנו ללמוד לנגן בכינור, כיוון שהוא תמיד חלם להפוך לכנר מפורסם, גם זו איננה נתינה.
נתינה אמיתית נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים:
אכפתיות – הפגנת דאגה כנה לרווחתו ולצמיחתו של המקבל.
אחריות – תגובה לצרכים המבוטאים או הבלתי מבוטאים של המקבל (במערכות יחסים בוגרות, מדובר בעיקר בצרכים רגשיים).
כבוד – היכולת לראות את האדם כפי שהוא, להיות מודע לאינדיבידואליות הייחודית שלו וכתוצאה מכך, לרצות שהאדם השני יצמח ויתגלה בפנינו כפי שהוא באמת.
ידע – כל שלושת המרכיבים האחרים תלויים במרכיב זה. באפשרותכם לגלות אכפתיות, אחריות וכבוד כלפי אדם אחר, רק במידה בה אתם מכירים אותו באמת.
נתינה לאחרים
נתינה כנה הנעשית מתוך מחשבה על הזולת, היא בעלת השפעה רבת עוצמה – היא מכניסה אתכם לתוך עולמו של הזולת ומאפשרת לכם לראות את הטוּב שבו. באותה העת, פירוש הדבר שאתם משקיעים חלק מעצמכם באדם השני וכך מתאפשר לכם לאהוב אדם זה, כפי שאתם אוהבים את עצמכם.
לפני שנים רבות, פגשתי אישה שלא חיבבתי ושגרמה לי לתחושה לא נעימה, לכן, החלטתי לנסות את גישת ה"נתינה מובילה לאהבה". יום אחד, הזמנתי אותה לארוחת ערב. לאחר מספר ימים, הצעתי לעזור לה בבעיה אישית ובהזדמנות אחרת, קראתי משהו שהיא כתבה והצעתי לה משוב ושבחים. כיום, יש בינינו קשר חם.
ככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. מסיבה זו, הוריכם (שנתנו לכם יותר ממה שתוכלו אי פעם להעלות על דעתכם) ללא ספק אוהבים אתכם יותר ממה שאתם אוהבים אותם. גם אתם, בבוא העת, תאהבו את ילדיכם יותר ממה שהם יאהבו אתכם.
כיוון שאהבה עמוקה ואינטימית נובעת מהיכרות ומנתינה, היא אינה נולדת בן-לילה, אלא נוצרת לאורך זמן – במילים אחרות, היא כמעט תמיד נוצרת לאחר הנישואין. עוצמת הרגשות שזוגות רבים חשים לפני הנישואין היא בדרך כלל חיבה רבה, שמתחזקת עקב המכנה המשותף, הכימיה והציפייה. אלה עשויים להיות זרעי האהבה, אולם עליהם לנבוט ולצמוח. ביום החתונה, הרגשות סוערים, אולם האהבה האמיתית אמורה להיות אז ברמתה הנמוכה ביותר, כיוון שיש לקוות כי היא תגדל ותצמח, ככל שהבעל והאישה יעניקו ויתנו זה לזו.
מכרה שלי הסבירה לי פעם מדוע היא נשואה באושר במשך 25 שנים:
"לכל מערכת יחסים יש עליות ומורדות", אמרה. "המורדות יכולים להיות תלולים ביותר – וכשזה המצב, קיימות למעשה שלוש אפשרויות: לעזוב, להישאר בנישואין חסרי אהבה, או לבחור לאהוב את בן הזוג".
ד"ר ג'יל מאריי כותבת שאם מישהו מתייחס אליכם בצורה גרועה, אך טוען שהוא אוהב אתכם, עליכם לזכור כי "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. כלומר, אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עליכם להפגין זאת.
מתוך מאמרה של גילה מנולסון, Targum Press
