ב"ה כ"ה טבת, תשמ"א
ברוקלין, נ.י.
ד"ר...
ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה:
תודה רבה לך על מכתבך מיום ה-29 בדצמבר, ועבור הערכה של הועידה שהתקבלה בנפרד. אני מעריך את הטירחה שהטרחת את עצמך כדי לדווח לי על הועידה ועל ההמלצות שלה. ייתן השם שהועידה תניב את הפירות הרצויים, אפילו מעבר לציפיות. ובמיוחד שזכות הרבים מסייעת, ובפרט כאשר הרבים הם, כמו במקרה זה, הצעירים היהודיים שלנו.
בנוגע לשאלה בסיום המכתב שלך, שהועלתה על ידי אם, ברוח זאת שאם המטרה העליונה של הקיום היא למלא את מצוות השם; ואם יהודי אינו מסוגל מילדותו לבצע אף אחת מהמצוות הללו עקב מגבלות גופניות או שכליות; אם כן, מהי המטרה או המשמעות של הקיום שלו/שלה?
את התשובה לשאלה זאת חייבים לחפש בהקשר של בעיה יותר כללית ומקיפה, שהשאלה האמורה היא רק אחת מן הצדדים האפשריים הרבים שלה.
צריך לזכור שעל-פי התורה עצמה, בלתי אפשרי שכל יהודי, בתור אדם יחיד, יקיים את כל 613 המצוות. מלבד המצוות שניתן ליישם אותן רק בארץ ישראל, ובמשך הזמן שבית המקדש קיים, ישנן מצוות שהן חובה רק על כוהנים, לדוגמה, בעוד שישנן מצוות שכוהן מנוע בדרך כלל מלקיים אותן. אבל בזכות העובדה שכל בני העם היהודי הם ישות אחת, כמו גוף אחד, כל אדם יחיד שמקיים את החובות שלו או שלה במידת הכוחות שניתנו לו מאת השם, הוא שותף לסך-הכול של המאמצים וההישגים.
עיקרון דומה חל גם בכל חברה אנושית בכלל, כאשר כל אחד צריך לתרום לשגשוג המשותף, אף-על-פי שמן ההכרח שכל אחד מוגבל בכוחות שלו, בין אם הוא איכר פשוט שמייצר מזון או מדען או ממציא של מכונות חקלאיות, וכדומה. אדם שמצטיין בשטח הפרטי של המאמץ שלו עשוי להיות מוגבל, או חסר תועלת, בשטח אחר. מי מוסמך להגיד מי חשוב יותר, איזה אדם תורם תרומה גדולה יותר? רק שיתוף פעולה הרמוני וניצול של כל המשאבים האנושיים תורמים לשלמות המרבית של החברה. ביחס לאדם היחיד, כל מה שצריך להיאמר – כפי שרבותינו אכן הדגישו, הוא שהקב"ה אינו דורש מאף אדם שום דבר שהוא מעבר לכוחות הטבעיים של אותו אדם. אדם לא אמור לשאול מדוע הקב"ה חנן אדם אחד בכוחות גדולים יותר מאלה של אדם אחר.
ובחזרה לנושא של ההתכתבות שלנו, היינו, הצרכים של הילדים המיוחדים (או כפי שהם מכונים, מפגרים או מוגבלים בהתפתחותם, כפי שדובר כמה פעמים על כך), יש להבהיר שהם מוגבלים בתחומים מסוימים (ומי לא?), אבל אין שום סיבה, ואף לא הצדקה, להכליל את כולם בתוך קטגוריה אחת ושווה של "מוגבלים" או "מפגרים". הניסיון האנושי מלא בדוגמאות של אנשים שהיו מוגבלים קשות בכמה היבטים, ובכל זאת הצטיינו לאחר מכן ותרמו לחברה תרומות גדולות, ואפילו יוצאות מן הכלל, בהיבטים אחרים.
אני משוכנע לחלוטין שאם היו מנהיגים מערכת מתאימה של מבחני כושר, על מנת לקבוע את הכישרונות המיוחדים של הילדים המיוחדים שלנו בגיל מוקדם, והיו מקימים כיתות לימוד מתאימות על מנת לאפשר להם לפתח כישרונות אלו, התוצאות היו משביעות רצון באופן ניכר, אם לא באופן מדהים. מיותר לומר ששיטה חינוכית כזאת הייתה מעשירה מאוד את הביטחון העצמי שלהם ואת ההתפתחות הכללית שלהם, שלא להזכיר גם את העובדה שזה היה מאפשר להם לתרום תרומה חשובה לחברה.
בכבוד ובברכה,
[חתימת יד קודשו של הרבי]
