מיכל מים עשוי נחושת לקידוש ידיהם ורגליהם של הכהנים בטרם הכנסם לעבודה.
הציווי על בניית הכיור נמצא בספר שמות:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם...
בימי בית-שני נעשה כיור אחד בלבד לקידוש ידים ורגלים, ותחילה היו לו שני ברזים ובן קטין כהן גדול עשה לו שנים עשר ברזים, כדי ששנים עשר כהנים שזכו באיברי התמיד יקדשו ממנו את ידיהם ואת רגליהם כאחד. מיקומו של הכיור היה בין האולם ולמזבח משוך כלפי דרום.
בנוסף, הוסיף לו בן קטין את ה'מוכני'.
שני פירושים ניתנו למהותו של המוכני:
-
חלק שבו היו מים רגילים וכל פעם העבירו מים ממנו אל הכיור עצמו, מכיוון שמים שנשארו בכיור עצמו במהלך הלילה נפסלים לטהרה.
-
גלגלת שבעזרתה שוקע הכיור לתוך בור מים בסוף היום, ובכך נמנעת ההיפסלות בלינה.
בימינו אפשר לראות זכר למעשה טיהור הידיים והרגליים בכיור בנטילת הידיים של הכהנים לפני שהם עולים לברך את ברכת הכהנים בחזרת הש"ץ.
