בבוקר יום הבר-מצווה, כשעלה הנער בן השלוש-עשרה לתורה, עמדה באוויר התרגשות מיוחדת. הרב ליברוב, שהוזמן להשתתף בשמחה, הרגיש כי ההתרגשות אינה נובעת מעצם המאורע החגיגי בלבד. לאחר מכן, בסעודת המצווה שנערכה, התברר לו כי צדק בתחושתו זו.
זה קרה לפני כמה חודשים. הרב יוסף ליברוב, שליח חב"ד בברנקייה שבקולומביה, הוזמן לשמחת בר-מצווה של נער יהודי המתגורר בפֶּרֵרָה, המרוחקת כשעתיים טיסה ממקום מגוריו ושליחותו. מדובר באזור שבו אין קהילה יהודית מסודרת, והוא הוזמן כדי ללוות את בני המשפחה ולהדריך את חתן המצוות ביום המיוחד.
בסעודה החגיגית סופר הסיפור הזה:
הסיפור מתחיל לפני יותר משישים שנה. סבו-זקנו של חתן המצוות היה כוהן, ממוצא ספרדי, ששם משפחתו קון. הוא ורעייתו (בת למשפחה אשכנזית) התגוררו אז בגרמניה, בעיר קטנה שבה חיו כחמש-עשרה משפחות יהודיות בלבד. אף-על-פי-כן החזיק מר קון בית-כנסת ובו ספר-תורה שנכתב בכספו.
כשפרצה מלחמת-העולם הבין הסבא-רבא כי אם חפץ חיים הוא, עליו להימלט מגרמניה בהקדם האפשרי. בנסיבות הזמן והמצב נאלץ להשאיר את ספר-התורה למשמורת בבית-מרפא של הכנסייה המקומית. הוא ידע כי שם יהיה ספר-התורה מוגן ובטוח. "ביום מן הימים אבוא לקחתו", אמר לאחיות.
הוא ומשפחתו ברחו מגרמניה והיגרו לקולומביה. תחילה התגוררה משפחת קון בבוגוטה. כעבור זמן עברה המשפחה לפֶּרֵרָה. בתוך שנים מספר הלך הסבא לעולמו, ועניין ספר-התורה נשכח כליל.
הבנים והנכדים הצליחו בעסקיהם. הם הקימו בפרירה בית-חרושת למחזוּר נייר, שבו יוצרו מוצרי נייר. העסק התרחב והלך ובעליו התעשרו.
לפני כשתים-עשרה שנים נסע אחד הנכדים לגרמניה, כדי להצטייד בכלי-רכב למפעל המשפחתי בפֶּרֵרָה. הוא נסע לשם בלוויית אשתו, והחליט לייחד חלק מהביקור ל'מסע שורשים'.
במהלך הפגישה עם מנהלת המכירות במפעל המכוניות, סיפר הנכד על מוצאו ועל רצונו לבקר בעיר מגוריהם של סבו וסבתו, לפני המלחמה. כשנקב בשמה של העיר אמרה האישה: "אה! יש לנו עובד משם". בתוך כך קראה לעובד ואמרה לו: "מחר אל תבוא לעבודה. במקום זה קח את זוג הלקוחות הזה לסיור מודרך בעיר מגוריך".
למחרת בבוקר יצאו בני-הזוג לסיור מודרך בעיר. בזכות המידע המוקדם שבו הצטיידו מצאו על-נקלה את כתובת המגורים של הסבא והסבתא. והנה הם עומדים ובוחנים בהתרגשות את הבית שממנו נמלטו השניים עם פרוץ המלחמה.
בעודם עומדים מול הבית הציץ אחד השכנים מבעד לחלון ביתו. למרות גילו המתקדם ניחן השכן בשתי עיניים ערניות. "מי אתם?", שאל. כשהציגו את עצמם וסיפרו על ייחוסם, ניכרה על האיש התרגשות גדולה. "אז אתם הנכדים שלהם?!", שאל בנימת תדהמה. "היינו מיודדים מאוד ואפילו יש לי כמה תמונות שלהם!", הוסיף.
האיש הזמין את בני-הזוג ומלוום להיכנס לביתו, שם הראה להם את התמונות והסביר כי בעבר היה צלם. "יש לכם מזל גדול שהגעתם היום, כי בדיוק מחר אני עוזב את ביתי ועובר להתגורר בבית-אבות", אמר. בטרם נפרדו מהזקן בהתרגשות ביקש מהם הלה את פרטי הכתובת והטלפון שלהם בפֶּרֵרָה. "שיהיה", אמר.
תשע שנים חלפו מאז הביקור המרגש בגרמניה. לפני כשלוש שנים קיבלו בני-הזוג שיחת טלפון. על הקו היה הצלם הזקן מגרמניה. כן, הוא עדיין חי וראשו צלול. "יש לי מידע שעשוי לעניין אתכם", אמר. והוא סיפר:
"האם ידעתם שסבכם הפקיד ספר-תורה בבית-המרפא של הכנסייה המקומית?", שאל ומיד המשיך: "ובכן, לפני כמה שבועות קרסה הרצפה של עליית-הגג בבניין בית-המרפא הישן. בין החפצים שנפלו מהעלייה התגלה גם ספר-התורה של סבכם. לא הייתי יודע על כך אילולא התפרסמה ידיעה קטנה כעבור כמה ימים בעיתון המקומי, שאני מקפיד לקרוא כל בוקר. בידיעה סיפרה אחת האחיות, כי לפני כמה שנים מתה אחות זקנה, מוותיקות המקום. קודם מותה סיפרה לה האחות הזקנה על ספר-תורה שהשאיר שם ערב המלחמה יהודי ששם משפחתו היה קון. 'האם מישהו מכיר את האיש או את אחד מצאצאיו?', נשאלה השאלה בסוף אותה ידיעה. כפי שכבר סיפרתי לכם, אני הכרתי היטב את סבכם ואת סבתכם, ובזכות ביקורכם כאן, ידעתי כיצד לאתר אתכם"...
סיפורו של הזקן נשמע מעברו השני של קו הטלפון בהתרגשות עצומה. לא חלף זמן רב ובני המשפחה הגיעו לגרמניה. שם, במעמד רשמי וחגיגי, שהתקיים בבית העירייה המקומית, הוחזר לידיהם ספר-התורה, שכתב אבי המשפחה ושבמשך שנים היה חבוי בעליית-הגג של בית-המרפא.
ספר-התורה הובא לארה"ב, נמסר לבדיקה ונמצא פסול. בני המשפחה השקיעו כסף רב כדי לתקנו. והנה הבוקר בשעה שקראו בספר-התורה הזה, עלה לתורה חתן המצוות הצעיר, נינו של כותב הספר. המעגל נסגר.
