ביום בהיר אחד הופיעה בבית ה"צמח-צדק", אישה שסיפרה - כשדמעות בעיניה - על מר גורלה בהיותה עגונה שנעזבה על ידי בעלה. מספורה הסתבר, כי בעלה עזב אותה זה שנים אחדות, והיא נשארה לבדה - אישה צעירה, ענייה ומיואשת, שכן לא יכלה אפילו להתחתן שנית, לו רצתה (שכן בלי גט מהבעל הראשון אסור לאישה להתחתן שנית).
הרבנית ריחמה על האישה ואמרה לה, כי אם רצונה בכך, היא יכולה להישאר בבית ולעזור לה במסבה. האישה הסכימה בחפץ לב להישאר בביתו של ה,,צמח-צדק".
כך עבר זמן מה. לאישה היה אמנם גג מעל לראשה, וכן לחם לאכול ובגד ללבוש, אולם בכל זה עדיין לא היה תכלית ופתרון לבעייתה. החליטו, אפוא, אנשי הבית להזכיר את מצבה של האישה בפני הרבי ולשמוע מה הוא יאמר. לצורך זה הם לקחו את אחד הנכדים הצעירים של הרבי ולמדו אותו מה לומר לסבא, כשיכנם אליו החדרה.
נכנם הילד אל סבו לרבי ואמר: "סבא, מה יהיה עם האישה הזאת? הלא היא מחכה כבר זמן כה רב. הלא רחמנות עליה".
"שתשב עוד קצת" - הייתה תשובת הרבי.
כאשר הילד מסר להם את התשובה, אמרו אנשי הבית לעגונה, שמדברי הרבי ברור, כי עדיין שומה עליה לחכות ודווקא פה בבית, והשם יתברך בודאי יעזור לה.
כך עבר עוד זמן מה. העגונה עזרה במטבח וצפתה לישועה שתבוא. ביום בהיר אחד הגיע למקום אדם בלתי ידוע ובקש שיתנו לו להיכנס אל הרבי. ואכן הוא הורשה להיכנס, בזמן "היחידות", כאשר אנשים המבקשים לראות את פני הרבי מורשים להיכנס אליו לחדר. אך נכנס האיש הזר אל החדר פנימה וראה את פני הרבי, הוא נבהל מאד ונפל מתעלף.
הרבי קרא לגבאי שהשיב את נפשו של המתעלף. לאחר מכן אמר הרבי לקרוא לעגונה מבלי לעשות פרסום-יתר לדבר. האישה נכנסה לחדר ומיד הכירה באיש הזר את בעלה, שנעלם לפני שנים. גם האיש הודה, כי אכן זו היא אשתו.
עתה פקד הרבי לקרוא לרב ולדיינים לבוא אליו הביתה. הבית-דין בא, התיישב בחדר מיוחד שהועמד לרשותו ושם כתבו גט כדת וכדין והאיש הזר גרש את אשתו, שהשתחררה בכך מכבלי העגינות.
לאחר מכן פתח האיש את פיו וסיפר את קורותיו לאמור: מאז שהוא עזב את אשתו, לפני שנים אחדות, הוא נדד בערבות רוסיה, הרחק מריכוזים יהודיים, מקומות בהם לא דרכה כף רגלו של יהודי מעולם. הוא חי בין הגויים שם, שראו בו גם כן גוי כמוהם. הוא גם לקח לו גויה לאישה. במרוצת הזמן הוא עלה והצליח ואף התעשר, לאט לאט הוא שכח, הן את היותו יהודי והן את העובדה, שאי-שם הוא השאיר אחריו אשה יהודיה, המצפה לו לשוא.
פעם אחת, היה זה יום השוק השבועי, הלך האיש הביתה לפנות ערב פגע בו יהודי, שהחזיק בידו מקל עבה. היהודי אמר לו: "ברל, אתה יודע שהשארת מאחוריך אישה? כבר הגיע הזמן שתחזור אליה ותיתן לה גט!"
היהודי שלנו, שנבלע בין הגויים, כבר זמן רב שלא שמע את שמו היהודי וזה זמן רב שלא ראה יהודי לנגד עיניו. והנה פתאום בא יהודי ומזכיר לו את אשתו היהודייה! מובן מאליו, כי הוא הופתע מאד מהפגישה, אולם עוד לפני שהספיק להתאושש ולשאול שאלה כל שהיא, נעלם היהודי כלעומת שבא.
ברל ניסה להתעלם מכל העניין אולי כל זה לא היה אלא חלום בלהות בלבד - חשב בליבו.
עברו ימים אחדים. שוב היה יום השוק ושוב היה ברל בדרכו הביתה והנה שוב ראה את היהודי בא לקראתו והמקל בידו. הפעם אמר לו הלה בארשת חמורה: "ברל כבר הגיע הזמן שתחזור ותיתן גט לאשתך!"
ברל נבהל מאד. עתה הוא הבין, כי אין זה חלום. הוא ביקש לומר משהו ליהודי אולם הלה שוב נעלם, מבלי להותיר שום עקבות.
עכשיו טכס ברל עצות בנפשו מה לעשות. הוא השב כי אם יתגלה היהודי לעיניו פעם שלישית, הוא ישאל אותו לאן לנסוע והיכן לחפש את אשתו.
ימים אחדים לאחר מכן, שוב נגלה לו היהודי. הפעם הוא היה נראה כועס מאד וצעק על ברל: "סע תכף ומיד לתת גט לאשתך. אם לא אתה רואה את המקל הזה אשר בידי? במקל הזה ארסק את גולגולתך!" באמרו זאת הרים היהודי את מקלו ואיים להכות בברל, שפחד מוות אחז בו. אולם הפעם הצליח להתאושש עוד לפני שהיהודי נעלם והספיק לשאול אותו: "לאן לנסוע?"
"ללובביץ" - הייתה תשובת היהודי, שכמנהגו נעלם מיד לאחר מכן.
ברל המשיך וסיפר, כי קודם לכן, אף פעם לא שמע על עיר או כפר ששמו לובביץ' וממילא לא ידע לאן לנסוע, אולם הוא הבין, כי בהתקרבו אל ישוב יהודי, יוכל וודאי להיוודע, היכן נמצאת לובביץ' זו שהוא מחפש.
מבלי לאבד זמן נוסף, הוא יצא לדרך. בבואו לישוב יהודי, הוא שאל על לובביץ' אמרו לו כי עליו לנסוע לוויטבסק ושם כבר יאמרו לו כיצד להגיע ללובביץ'.
כך הגיע בסופו של דבר למחוז חפצו. בדרך הספיק לשמוע את שמעו של הרבי מלובביץ' ועל כן הוא החליט להיכנס אליו ולספר לו את סיפור המעשה. אולם כאשר נכנם אליו לחדר, הכיר מיד כי זה הוא היהודי עם המקל, שנגלה אליו ופקד עליו לנסוע לתת גט לאשתו. הוא נבהל מאד והתעלף, כי פחדו של היהודי - היינו הרבי מלובביץ' נפל עליו...
אחרי שגמרו את כתיבת הגט והעגונה שוחררה ממצבה האומלל, ביקש ברל, שירשו לו להיכנס שנית אל הרבי. מבוקשי ניתן לו והוא נכנס ושאל: "ועכשיו מה יהיה עלי?"
הרבי יעץ לו שיעזוב את כל מה שיש לו במקום המרוחק, שם "נשבה" בין הגויים וייהפך למקבץ נדבות, המחזר על הפתחים.
ברל קיבל את הוראת הרבי בחפץ לב. הוא התנער מהחיים המגושמים, אותם ניהל בקרב הגויים והפך לבעל תשובה. מכאן ועד לימיו האחרונים הוא חוזר על פתחי בני ישראל ובכל מקום ומקום ספר את הסיפור המופלא שקרה לו. היהודים והחסידים בפרט, היו מקרבים את ברל בעל התשובה, והיו נותנים לו נדבה ביד נדיבה.
