מספרים על אדם אשר חרד היה מהתערות בין הבריות, כה חרד היה עד שכל מפגש עם בני אדם היה ממלא אותו בחלחלה. מה עשה האיש, אילף דוב, בכל גיחה שלו אל הרחוב, היה הדוב מפלס את דרכו. כל הרחוב היה ריק בעת הליכתו, כולם חששו מן הדוב...
פעם אחת, החליט האיש לפוש מעט ביער, הוא צעד בעזרת מלווהו הנאמן, הגיע אל קרחת היער, נשכב לנוח על הצמחייה ונרדם. השומר הנאמן ראה לפתע זבוב חצוף המטייל להנאתו על מצח אדונו. חשבו לו הדוב, אם אכה בו בידי, עלול הוא להימלט ממני, חיפש ומצא סלע כבד . . . הרים והשליכו בחוזקה על הזבוב . . .
המטרה אכן הושגה, אולם עם הזבוב מת גם אדונו . . .
לא אחת אנו מוצאים את עצמנו מרצים הרצאה שלמה במקום לתת תשובה ממוקדת.
יש אנשים שכשהם נשאלים לשלומם, הם מיד משדרים מסכת שלמה של שלומם ושלום ילדיהם ונכדיהם עד סוף כל הדורות, הם כלל אינם מונחים בשאלת השואל, הם מונחים בעולמם האישי וכאבם ניכר בדבריהם. ייתכן והם בהחלט צודקים בכל מילה באמירתם, אולם העיתוי כלל אינו מוצלח. לא כל כאב אישי הוא כאב הכלל ולא כל כאב הכלל הוא כאב אישי, לכל תהליך יש ההתנהלות וקצב משלו. לעיתים דווקא כשהשני עונה באריכות יתר, הדבר מעיד על תהליך שהוא עובר. ייתכן וזו נקודת זמן טובה כדי לחבור אליו למען הצלתו והצלחתו.
ישנם ילדים העונים על שאלה סתמית באופן המחייב הסתכלות לעומק, הסתכלות אשר תביא אותנו אל מחוזות שאינם בהכרח תמיד נעימים, אולם ביקורנו בהם יביא לתחושת הרפיה והבראה לילד אשר צמא להם. חשוב תמיד לתת את הדעת לכל פרט בשיחתנו עם הזולת. הדבר נכון גם למעגל הקרוב לנו. לעיתים אנו עשויים לשמוע דברים אשר לכאורה אין בהם כל חידוש, אין הם נשמעים כדבר בשורה או בעלי ערך חדשותי כשלהו, אולם לכשנאזין היטב לכל פרט, אנו נשמע חלקי הברות אשר אין להן לכאורה כל שייכות את רצף השיחה, אלא שמקומם כאן עשוי מראש כדי לעורר אותנו לפעול. לא תמיד הדבר נעשה במודע, לעיתים בתת מודע האדם משדר שדרים מילוליים ובלתי מילוליים הבאים לשמש כאות אזעקה המעיד על פורענות קרבה.
לכן לא בכל פעם כשאדם יענה לנו בהרחבה על שאלה קלילה, נמהר להיעלם בתואנה כי ממתינה לנו פעילות חשובה, אלא כשלב ראשוני, נאזין למנגינה ולקצב. ננסה לאתר אותות סמויים בין התווים. רק כשנהיה משוכנעים שהמנגינה שלווה ומדובר באופיו הרגיל של האדם, נהיה רשאים להמשיך בדרכנו.
ככל שהדברים נכונים לגבי כל אדם מן המניין, הם נכונים שבעתיים לגבי ילדנו השב אל ביתו מבית הספר. שתיקת יתר או דברת יתר הרי הם כאות אזעקה לכל דבר ועניין וחובה לפעול מייד ויפה שעה אחת קודם . . .
