אנו עומדים השבוע לפני תקופת ימי בין המצרים. תחילתם בצום י"ז בתמוז - יום הבקעת החומה ופלישת האויב לירושלים, וסיומם בצום תשעה באב - יום חורבן שני בתי-המקדש.
בנוגע לימים אלו ולימי הצומות בכלל כותב הרמב"ם בספרו "משנה תורה - היד החזקה": "וכל הצימות הללו עתידים להבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב ושמחה...".
הדבר מעורר פליאה : אפשר עוד להבין שעם בוא המשיח, ביטול הגלות ובנין בית-המקדש השל
ישי, לא יהיה עוד צורך להזכיר את החורבן וממילא יתבטלו כל הצומות הקשורים בו. אבל כיצד אפשר לחגוג ימים אלו בתור ימי שמחה, הרי סוף כל סוף אירעו בהם כל מיני פורענויות לעם ישראל עד לחורבן בית-המקדש - מקום השכינה!
גלות - למה?
נעלעל לרגע בספרי דברי הימים ובדפי ההיסטוריה. מדוע באה עלינו צרת הגלות?
התשובה שתיזרק ישר לחלל האוויר תהיה- עונש. עם ישראל חטא וייסורי הגלות תפקידם למרק את כל עוונותיו. אולם, האם אין לאלוקים דרכים אחרות לכפר על חטאי עמו אלא דווקא ע"י גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?
התלמוד ממשיל את הגלות לתהליך הזריעה: החקלאי טומן באדמה טונות של גרעיני חיטה משובחים מתוך ידיעה ברורה שהם עתידים להירקב באדמה. אדם שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בכך אובדן ובזבוז, אך המבינים יודעים כי הדבר נעשה למען היבול שיצמח אחר-כך מריקבון הזרעים. בדומה לכך ניתן להסביר את פישרה של הגלות. הירידה והסבל הטמונים בה יש בהם כדי להביא לעליה. בבוא היום נראה ונתענג כולנו מן ה"יבול" הרב והמשובח שיצמח מתוך צרות הגלות.
השליחות
כשם שאצל כל יהודי קיים הניצוץ האלוקי המחיה אותו, כך בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי: בחי, בצומח ואפילו בדומם.
הניצוצות האלוקיים מפוזרים בכל רחבי תבל ורק בכוחו של העם היהודי למצוא אותם ולהעלותם לקדושה באמצעות קיום התורה. לכן פיזר הקב"ה את ישראל לבין האומות כדי שיפיצו את הקדושה בכל מקום בעולם.
העלאת הניצוצות מתבטאת גם בעליית המצב הרוחני - שיפור וביסוס היהדות בכל המצבים, אפילו במצבי סכנה ומצוקה. זוהי שליחותו של העם היהודי בזמן הגלות.
סדר העולם
אילו הגלות הייתה באה בתור עונש על חטאי עם ישראל, כי אז ברבות השנים הייתה היא צריכה להיות קלה יותר, כשם שמקובל להקל את תנאי המאסר עם התקרב יום שחרור האסיר מכלאו. בכל זאת אנו רואים תהליך הפוך, של ירידה: התבוללות, ירידת ערכי המוסר וחושך רוחני. גם הצרות ממשיכות להכות בנו כבעבר ופעמים אפילו יותר.
ההסבר לכך נעוץ בעובדה שככל שהניצוץ נמצא במקום נמוך ובמצב שפל, כך יש צורך בעבודה רבה יותר כדי להרימו ולגאול אותו לצד הקדושה.
סדר העבודה בזמן הגלות הוא מן הקל אל הכבד וככל שהעברנו ניצוצות רבים יותר לצד הקדושה, כוחנו עולה, ובידינו לגאול גם את אותם השקועים במקומות הנמוכים ביותר. זוהי הסיבה שדווקא עכשיו, בסוף זמן הגלות, עומדים בפנינו ניסיונות ומצבים קשים והחושך והבלבול הרוחני שורר בכל מקום.
עמידה איתנה בפני כל אלה, דבקות בחיי תורה ומצוות והפצת אור היהדות, תביא לסיום המשימה האלוקים הטמונה בגלות. אז יתגלו לעין כל "פירותיה" של הגלות. כל אותן צרות, שנראה לנו שאין רע יותר מהן, יתגלו במהותן האמיתית והטובה.
הדבר דומה לסרט צילום: לפני הפיתוח הרי הוא כולו שחור משחור, אולם אחרי הדפסת התמונות מתגלים דווקא אותם כתמים שחורים כנקודות אור. דווקא אותם ימים אפלים של חורבן ופורענות יהיו לעתיד לבוא ימי שמחה וששון.
דרישה מתמדת
חורבן בית-המקדש הביא עמו את תחילת דרכה של גלות. כבר אלפיים שנה נודד העם היהודי, מפוזר ומפורד בין העמים, וכל שנה אנו מציינים מחדש את ימי החורבן.
כאותו בן מלך שמאז שאביו גרשו מביתו עברו עליו תלאות וייסורים וכל שאיפתו ורצונו לחזור לבית המלוכה - אל אביו המלך - אז יפתרו ממילא כל בעיותיו, כך הגלות היא שורש לכל הצרות העוברות על היהודי ולכן כל חפצו ותפילותיו מתרכזות בצפייה לביאת המשיח ובנין בית-המקדש. הדרישה המתמדת לגאולה קרבה יש בכוחה לבדה להביא את סיום הגלות ותחילת ימות המשיח!
