שעת החופה קרבה. התרגשות מילאה את תושבי העיר ברדיצ'ב. דלת ביתו של הצדיק רבי לוי-יצחק סבבה על צירה ללא הפסקה, ונשות העיר נכנסו ובידיהן מגשים עמוסים כל טוב. הכול מדברים על זכותם הגדולה של הרב והרבנית, שגידלו את ביילה היתומה מאז הייתה ילדה קטנה, ועתה דאגו להכניסה לחופה עם בחור עדין וטוב, יתום גם הוא.
אך הנה שוד ושבר. שעטות סוסים נשמעו בעיירה. קריאות הצלה נשמעו מכל עבר: "הרשעים הגיעו!". הרחובות התרוקנו מיד. הכול התחבאו ונעלו את עצמם במנעול ובריח.
אלה היו שליחיו של מושל המחוז. כל-אימת שחשקה נפשו במזומנים, היה משגר את אנשיו לתפוס יהודי, בתואנה כזאת או אחרת, כדי לסחוט באמצעותו כופר מהקהילה היהודית.
בתוך הבהלה שנוצרה לא שם איש לב, כי החתן היתום נותר לבדו בבית-המדרש, שקוע בתפילה. החוטפים פרצו לבית-המדרש, מבטם נפל על החתן והם לקחוהו עמם והסתלקו.
הבשורה הקשה, על הילקח החתן ביום חופתו, זעזעה את הכול. בבית הצדיק סבבה הכלה מתייפחת. השמחה התחלפה ביגון כבד.
רבי לוי-יצחק ביקש לקרוא לכלה ואמר לה: "הירגעי-נא. הנני מבטיח לך כי היום תיכנסי לחופה, ונחגוג עם החתן ברוב שמחה ואושר". דבריו הרגיעו את הכלה, והיא ציפתה בקוצר-רוח להתממשות ההבטחה.
באותה עת ביקר בעיר רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, מחבריו החשובים של רבי לוי-יצחק. ביקשו רבי לוי יצחק להתלוות אליו, בדרכו אל מושל המחוז. הם יצאו, לבושים בבגדי השבת, בארשת שלווה ובטוחה, אך אנשי העיר היו מודאגים מאוד. הכול ידעו כי המושל הוא שונא יהודים, שיכור ותאב-בצע, ומי יודע מה הוא זומם הפעם.
בבואם לארמון לא עצרו השומרים בעדם, ואף הכלבים האימתניים שסובבו בחצר נשתתקו, כאילו אחזתם אימה. שני הצדיקים הלכו במסדרונות הארמון, עד שמצאו את המושל בחדרו, שיכור כלוט.
במבט רצחני בעיניו זעק המושל לעברם: "כיצד העזתם להיכנס לארמוני, יהודים נבזים ושפלים?!".
רבי לוי-יצחק לא נבהל: "באנו לחלות את פניך ולבקשך לשחרר את הבחור היתום שכלוא בארמונך, והיום הוא יום חתונתו".
המושל הגיב בזלזול: "באתם לשחד אותי, יהודים שפלים?! גם אם תיתנו לי חמשת-אלפים רובל לא אסכים לשחררו. ועתה לכו מכאן".
רבי לוי-יצחק התקרב אל המושל ולחש באוזנו: "עשרת-אלפים רובל אתן לך בעד הבחור".
עיני המושל מצמצו. בתאוות-בצע הפטיר לעבר הצדיק: "אם תביא עשרת-אלפים רובל, אתן לך את הנער".
שני הצדיקים יצאו מעודדים. הם לא ידעו מניין ישיגו סכום גדול כל-כך, אך קיוו לישועת ה'.
ר' גדליה היה איש עסקים נכבד, שחזר זה עתה מהיריד הגדול בירוסלב. כשהבחין בשני הצדיקים, סימן לעגלונו לעצור את המרכבה, וביקש מהצדיקים להיות אורחיו להמשך הנסיעה.
התיישבו השניים במרכבה ורבי לוי-יצחק פנה אל ר' גדליה ושאל: "כיצד היו עסקיך ביריד?".
ר' גדליה ענה: "תודה לא-ל, עשיתי עסק מוצלח, והרווחתי בו עשרת-אלפים רובל. הנה, רבי", וכאן הוציא מחיקו צרור של אלף רובל, "זה המעשר בעבור עניי העיר".
"תזכה למצוות", אמר לו רבי לוי-יצחק, "אך עתה אנו זקוקים בדחיפות לעשרת-אלפים רובל, לפדיון שבויים. אם תיתן לי את מלוא הסכום, אבטיח לך להיות עמי בעולם הבא".
ר' גדליה לא היסס, ומיד הוציא את כל הסכום ומסרו לרבי לוי-יצחק. "עתה", הבטיח לו הצדיק, "גם שכרך בעולם הזה לא יקופח", וביקש מר' גדליה להורות לעגלונו לחזור תיכף אל מושל המחוז.
כאשר הגיעו למקום מצאו את המושל ישן בשכרותו. הם התאמצו לעוררו, ואז החל לקללם שוב קללות נמרצות. רבי לוי-יצחק אמר לו: "הבאתי לך עשרת-אלפים רובל, כפי שהבטחתי". השר התקשה להאמין, אך מיהר לקחת את הכסף ומיד ציווה על משרתו להוציא את הבחור מכלאו.
הבחור נראה חיוור ומפוחד, אך כשהבין שהצדיקים באו לשחררו, הזיל דמעות של אושר והודה לה' בכל ליבו. "עוד היום נערוך את חופתך", אמר לו הצדיק. ואכן, החתונה התקיימה מתוך שמחה ואושר אין-קץ של החתן והכלה וכל אנשי העיירה.
בתום המשתה קרא רבי לוי-יצחק לר' גדליה ואמר לו: "הלוא הבטחתי לך שכר גם בעולם הזה. אבקשך לגשת מחר אל הגשר החוצה את הנהר. המתן שם בצד, בלי שתיראה".
למחרת התייצב ר' גדליה בצד הנהר והסתתר בין העצים. הוא ראה עגלות עמוסות חוצות את הגשר, ודבר לא אירע. לפתע הבחין מרחוק במושל המחוז, דוהר על סוסו לעבר הגשר. ברגע שהסוס עלה על הגשר, ניתקה ממקומה אחת מקורות הגשר, הסוס מעד וצלל עם המושל היישר לתוך הנהר הגועש, ובתוך שניות נעלמו כאילו לא היו...
ר' גדליה מיהר אל שפת הנהר. תיבה קטנה צפה על המים. הוא לקחהּ מיד אל בית הצדיק. שם פתח את התיבה, ומה רואות עיניו... צרור כספו, עשרת-אלפים רובל! נוסף על הכסף היו בתיבה גם תכשיטים יקרי-ערך.
את התכשיטים העניק ר' גדליה לזוג הצעיר, והוא האריך ימים בעושר והוסיף לעשות צדקה וחסד.
