השבוע בפורום חינוך: אלימות בגיל צעיר
לבית הכנסת באים כעיקרון כדי להתפלל, אבל לא רק כדי להתפלל. המתפללים המתמידים מכירים היטב את מגוון הפונקציות אותם ממלא בית הכנסת מעבר להיותו מקום תפילה. הפונקציה החברתית קהילתית למשל.
אחד הרגעים בהם מגיעה לכדי מיצוי האווירה הקהילתית בבית הכנסת, הוא רגע קטן וחמקמק המתרחש בדרך כלל בתפילת השחרית בבוקרו של יום השבת קודש. במהלך קריאת התורה במרווח הצפוף שבין עולה לתורה למשנהו, מתקיים טקס "ברכת הגומל", בו אחד מבאי בית הכנסת ניגש אל ספר התורה ומברך את הברכה המפורסמת אותה יש לומר כאשר הקב"ה גומלנו טוב ומצילנו מצרה כל שהיא.
מאחר ואין חובה הלכתית על המברך לפרט ברבים את הרקע והנסיבות לאמירת הברכה, ניתן רק לתאר את גודל הסקרנות המתעוררת בלב הנוכחים למראה אחד המתפללים המברך את הברכה ברגש רב. בתוך שניות מתעוררים יושבי בית הכנסת לתחייה וגל של לחשושים סקרניים, ניחושים והערכות עובר ברחש בין הספסלים. מה קרה לו? ממה הוא ניצל? הוא היה חולה? הוא היה מעורב במשהו? וכו' וכו'.
בשבת החולפת היה לי את הכבוד (המפוקפק) להיות מושא הלחשושים. מאחר ואני יודע סקרנות מהי, מתוך התחשבות בקהל ועל מנת שלא להפר את עונג השבת של הנוכחים, הרי שבשעת הדרשה הקבועה שיתפתי את כולם בנסיבות הברכה:
לראשונה בחיי, בדרכי לאזכרה של אחד מחברי הקהילה, הייתי מעורב בתאונת דרכים. אם תבקשו לדעת את חומרתה, אוכל רק לומר שהרכב בו הייתי לבדי (למזלי) זכה לתואר המכובד הנקרא בעברית צחה "טוטאל לוס"... אני, בחסדי שמיים, (וכן, גם בזכות שירותיהם המועילים של חגורת הבטיחות וכרית האוויר), יצאתי – ברוך ה' – ללא כל פגע.
"נו", הגיב אחד מן הנוכחים "הרי היית בדרכך לדבר מצווה, ושלוחי מצווה אינן ניזוקים".
זהו – שלא!
התלמוד מלמדנו כי במקום בו "שכיחא היזקא" כלומר, מצויה הסכנה, אפילו שלוחי מצווה אינם מוגנים מפניה, זאת למרות המקובל כי בכוחה של המצווה להגן על האדם העוסק בה. ואני לא חושב שיש מקום כלשהו בעולם שמסוגל להתחרות בכבישי ארצנו על התואר המכובד "מקום שהסכנה מצויה בו"...
אודה ולא אבוש, כי התאונה בה הייתי מעורב נגרמה במידה רבה באשמת חוסר זהירות מספקת מצידי. וכשאני מהרהר בכך אני מבין כי יתכן ומדובר במידה מסוימת בתופעה בה דווקא בקרב קהל המאמינים כי "הכול בידי שמיים", ניתן למצוא חוסר הקפדה ואולי אפילו זלזול בכללי הבטיחות. דבר הנובע במודע או לא, מתוך התפיסה כי "תאונות דרכים – ישמור אלוקים"...
מסתבר כי כמו בכל שטח אחר בחיים, גם בתחום זה, נדרש האיזון הנכון בין האמונה מחד כי הכול בידי שמים, לבין ההכרה בדרישתו של הקב"ה לקחת את האחריות על עצמנו. אני בהחלט מאמין כי "תאונות דרכים – ישמור אלוקים" אבל הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מוטל בסופו של דבר עלינו. בבחינת "אתה על ההגה אתה על הבלמים – אז אתה אחראי!
