תשעה באב תש"ד. מחנה ברגן-בלזן. מיום ליום החיים במחנה נעשים קשים יותר, והמשמר הגרמני מחמיר את עונשיו. באותה עת היו במחנה כמה אלפי אסירים, שקיבלו מנת מזון קבועה של פרוסת לחם או תפוח אדמה ליום וחצי ליטר מים.
במסגרת 'תכנית ההחלפה' של משרד החוץ הגרמני היה מחנה ברגן-בלזן אמור לקלוט אסירים בעלי אזרחות כפולה או קרובים לבעלי השפעה במדינות היריבות. בתמורה להם התכוונו לשחרר חיילים גרמנים. אולם ככל שהתמשכה המלחמה, נעשו תנאי המחנה קשים מנשוא. אלפי אסירים היו מובלים למחנה בתדירות גבוהה, ביניהם חולים רבים, ולא נעשה מאמץ לשפר את התנאים. עשרות אלפים מתו במחנה.
בערב תשעה באב אירע דבר 'חמור' במיוחד, לטעמם של הגרמנים: אחד האסירים שרף את המזרן שלו, בטענה כי המזרן מעופש ומלא כינים. הגרמנים הודיעו כי האסיר גרם נזק לרכוש המחנה וזה פשע בל-יכופר. בערב הודיע הכרוז כי מחר לא יהיה אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוטל עונש על כל אנשי המחנה, ללא יוצא מן הכלל, ולמרבה האירוניה הוטל העונש בדיוק בתשעה באב...
על אירוע שקרה בעקבות זאת מספר יונה עמנואל:
הייתי אז נער צעיר במחנה הגברים, ובמחנה הנשים היו אימי ואחותי בת הארבע. אימי לא יכלה לשאת את מראה בתה הקטנה, ששפתיה יבשות וכולה חיוורת. היא חיפשה דבר-מה כדי לבשל לילדה תבשיל כלשהו. גיבבה מעט קש, הציתה אש קטנה בסתר ובעמל רב הכינה דייסה. זו הייתה דייסה ללא חלב, אולם היה בה להחזיר את הצבע ללחייה של הילדה.
אך למרות מאמציה להסתיר את מעשיה, נתפסה בשעת מעשה בידי אנשי השמירה היהודית של המחנה. סיפורה של אימא נמסר למשמר הגרמני.
אחת התופעות הקשות במיוחד הייתה הציניות האכזרית שבה אילצו הגרמנים את היהודים להעניש את אחיהם. לשם כך נקבעו ממונים, הן לתפיסת העוברים על ה'חוק' הן לשפיטתם הן לביצוע גזר-דינם. הנאה מיוחדת גרמה לגרמנים העובדה שיהודים מענישים את אחיהם, ולכן הקפידו שייערך משפט 'פנימי' בכל אירוע כזה.
גם הפעם הוטל על הממונים היהודים לערוך משפט לאימי. המשפט נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת נחמו. בדרך כלל היה המשפט נמשך זמן ארוך. הוא היה נפתח בדברי התובע, לאחר מכן הושמעו דברי העדים, דברי הנאשם, הגנת הסנגור, ולבסוף היו השופטים חורצים את פסק-הדין.
ליל שבת. אימא הלכה באומץ אל מקום המשפט. בברגן-בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הנשים למחנה הגברים, והיה אפשר להיפגש לעתים קרובות. נפרדנו ממנה בעצב וחיכינו בדריכות לשובה כדי לשמוע את גזר-הדין.
בבואה למשפט התיישבה אימא על ספסל הנאשמים. מולה ישבו השופטים, לצידם התובע, הסנגור, העדים, והממונה על רישום הפרוטוקול. נאמן לתפקידו החל התובע להרצות את דבריו, הבהיר את חומרת המעשה שעשתה, בהמרותה את צו שליטי המחנה. הוא אף טפל עליה האשמות רבות ומוגזמות, אשר לא היה בהן שמץ של אמת.
העדים תיארו כיצד העזה האישה להמרות ביודעין את החוק. עתה הגיע תורה של אימא להגיב על כל הנאמר. נאמר לה כי זכותו של הנאשם להכחיש את האשמות שהוטחו בו, ובכך יוכל לזכות להקלה בעונשו.
ליבה של אימא רתח בעקבות כל מה ששמעה, אולם היא נשכה את שפתיה ולא השיבה דבר. מאמצי השופטים לשדלה לדבר, עלו בתוהו. לפיכך הורו השופטים לסנגור לשאת דברים לטובתה. להפתעת הכול הגיבה אימא בסירוב.
היה ברור לכול כי אילו היו אימא או הסנגור מסבירים שבישול הדייסה נועד לילדה בת ארבע, חיוורת ומעולפת, הייתה התמונה מתהפכת והעונש היה מזערי. אולם אימא, בעקשנות מוזרה, ויתרה על זכותה ולא הניחה לשופטים ברירה אלא לחרוץ את דינה.
בשקט שמעה אימא את פסק-הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. היא יצאה ממקום המשפט, וחזרה אלינו. הופתענו מאוד משובה המוקדם, כעבור זמן קצר יחסית, וביקשנו לשמוע ממנה על מהלך המשפט.
כשסיימה אימא לספר תמהתי באוזניה למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! מפני מה ויתרה על האפשרות להקל בעונשה, כאשר הייתה מתבררת העובדה הפשוטה כי הכנת הדייסה הייתה בעבור ילדה בת ארבע?!
שוב שתקה אימא ולא ענתה, אך נראתה נרגשת מאוד. עברו כמה רגעים, ואז פתחה אימא את פיה ואמרה כמה מילים שלאחריה נותרנו המומים: "כל מילה שנאמרה במשפט נרשמה בידי היהודי הממונה לרשום את הפרוטוקול. לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, ובליל שבת-קודש! לכן שתקתי. מוטב לי לרעוב יומיים מלגרום ליהודי לחלל את השבת!"...
