ערב שבת-קודש בפרשבורג, העיר שבה מכהן ברבנות רבי משה סופר, הידוע בפי כול בכינויו 'חתם סופר', על שם ספרו הגדול.
ברחובות העיר המולת ההכנות לשבת מתנהלת במלוא המרץ. עגלות רתומות לסוסים נוסעות במהירות זו אחר זו. יהודים עוברים בשוק מדוכן לדוכן וממלאים את סליהם. עוד מעט תפרוש שבת המלכה את כנפיה וההכנות עודן רבות.
גם בביתו של החתם-סופר טרודים בהכנות, אולם הרב כבר שרוי באווירת השבת המתקרבת. הרב נהג לצאת מחדרו מבעוד יום, לבוש בבגדי השבת, וללכת לבית-הכנסת, להוסיף מחול על הקודש.
שמשו של הרב, ר' יעקב לרר, עומד מוכן ללוות את רבו. יודע הוא כי זו עת רצון של קבלת שבת המלכה, שעה יקרה מאוד אצל החתם-סופר, ואין הוא רוצה להתמהמה.
הדלת נפתחת, הרב עומד בפתח ונראה כי דבר-מה טורד את מחשבותיו. בכל שבוע היה יוצא מהחדר בצעדים בוטחים וממהר לבית-הכנסת. הפעם הוא פוסע כמה פסיעות, עוצר לרגע ותנועותיו מהוססות. האירע דבר-מה? מהרהר השמש בליבו.
פתאום הרב פונה אל שמשו ואומר: "מהר-נא ולך אל חדרי. במגֵרת השולחן תמצא אחד-עשר זהובים. קח אותם ומסור אותם מהר ככל האפשר לבחור פלוני, מתלמידי הישיבה, המתגורר ברחוב פלוני בקצה העיר".
ר' יעקב השמש ממהר לעשות כמצוות רבו. חיש-מהר הוא נוטל את המטבעות ויוצא לדרך, והרב קורא לעברו שלא לגלות לבחור מאין הגיע הכסף.
בגלל השעה המאוחרת פתח ר' יעקב בריצה, ובתוך דקות אחדות כבר עמד ליד הדירה שהתגורר בה הבחור. הוא לא היה צריך להתאמץ לחפש את הבחור, שכן זה עמד בחוץ, נשען על גזע עץ ונראה אבוד.
מראהו האומלל של הבחור העיד כי הוא שרוי במצוקה גדולה. מיד ניגש אליו שמשו של החתם-סופר, קרא בשמו ואמר: "מה לך עומד מודאג?! קח לך אחד-עשר זהובים, שבוודאי יועילו לך מאוד. אך מהר, אל תתמהמה, עוד מעט השבת נכנסת".
באומרו זאת מסר לידי הבחור הנדהם את המטבעות, ורצה לשוב על עקביו, אל רבו שמן-הסתם עומד וממתין לו; אך מראהו של הבחור עצרוֹ לרגע. הלה תפס בבגדו, ועיניו הביעו אסירות-תודה ללא גבול. מרוב התרגשות לא הצליח להוציא מילה מפיו. השמש הרגיעו, נפרד ממנו בברכת 'שבת שלום', ומיהר לשוב אל רבו.
לאחר השבת ניגש הבחור אל השמש והחל לנסות להוציא מפיו איך ידע על מצוקתו ומאין הגיע הכסף. השמש מילא את פיו מים, נאמן לאזהרתו של החתם-סופר שלא לגלות מי שלחו.
כאשר נוכח הבחור כי גם לאחר הפצרות רבות אין השמש מוכן לגלות את מקור הכסף, אמר לשמש בלחש: "דע כי איני שואל זאת מסקרנות בלבד. המעשה הזה מעיד על סימן מובהק של רוח-הקודש ורוצה אני לדעת מיהו הצדיק בעל רוח-הקודש הנמצא כאן עמנו...".
עתה התעוררה סקרנותו של השמש. ברצונו לשמוע את הסיפור המלא היתמם ואמר: "איזו רוח-הקודש יש כאן? מה מיוחד ראית בנתינת צדקה זו?! וכי מיהו שלא נזקק לכמה מטבעות בכיסו לקראת השבת?!".
אולם פניו של הבחור לא היו נתונות להלצות, וברצינות החל לספר את אשר עבר עליו.
הוא בא ממשפחה חסרת כול. כאשר נסע ללמוד בישיבת פרשבורג המפורסמת לא יכלה משפחתו לציידו במאומה, מלבד הבגדים שלגופו. בבואו לפרשבורג חיפש ומצא מקום לינה זול בחדר קטן, שהושכר על-ידי אלמנה ענייה.
תקוותו הייתה שיוכל לממן את דמי השכירות הדלים מעבודות שיעשה בזמן לימודיו, או מתמיכה שיקבל מאנשים טובים. עברו הימים והבחור לא הצליח למצוא עבודה מתאימה, וגם התבייש לבקש עזרה מנדיבי-לב.
חלף חודש ועוד חודש. בכל יום הייתה בעלת הבית דופקת על דלת חדרו ומבקשת את כספה, והוא הבטיח לה כי הנה-הנה, בעוד יום-יומיים ישיג את הכסף וישלם לה את חובו עד הפרוטה האחרונה.
"כך דחיתי את התשלום מיום ליום, עד יום שישי האחרון", הוסיף הבחור לספר. "באותו יום פקעה סבלנותה של האלמנה. בבכי מר התדפקה על דלת חדרי, צועקת מעומק ליבה כי משום שלא שילמתי את חובי אין לה אפילו כסף לקניית נרות לשבת.
"מה יכולתי לעשות? שתקתי מתוך בושה וכלימה, שהלוא הצדק איתה. שתיקתי לא הועילה להרגיעה, והיא תפסה את חפציי וזרקה אותם אל הרחוב. היא הודיעה לי נחרצות, כי כל עוד לא תקבל את אחד-עשר הזהובים שאני חייב לה, לא אוכל לשוב לאכסניה.
"נשארתי עומד ברחוב נבוך ואובד-עצות. לאן אלך עכשיו? באותו רגע נשאתי את עיניי לשמים ובלב שבור התפללתי וביקשתי מהקב"ה שיעזור לי להיחלץ מהמצוקה שנקלעתי אליה.
"לא חלפו דקות אחדות ואתה הופעת ובידך הכסף. נשימתי נעתקה מפי מרוב תדהמה. התרגשותי גברה כפליים כאשר התברר לי כי הסכום שבידך תואם בדיוק את סכום חובי לבעלת האכסניה.
"ועכשיו אמור אתה", סיים הבחור את דבריו, "האם מי ששלח את הכסף אינו בעל רוח-הקודש?!"...
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
