מספרים על יהודי שהיה רחוק מהדת שכאשר נפטר אביו הסבירו לו מכריו כי יש לומר קדיש על הנפטר, אלא שהוא חזר וטען כי אינו שייך כלל לדברים מסוג זה. אולם משאמרו לו כי הדבר יסייע לאביו להיכנס לגן-עדן, התרצה מיד ולכל משך אחד עשר החודשים שלאחר מכן, שמר וקיים את הדבר. מספר שנים לאחר מכן נפטרה אמו לבית עולמה. פנה אליו נציג החברה קדישא בדבר אמירת הקדיש, אולם הוא שב והתנגד לכך בתוקף. כשהזכירו לו מכריו כי זהו מפתח הכניסה של אמו לגן-עדן, רגז הלה ואמר: אם כך, בוודאי לא אגיד קדיש – אם היא תגיע לגן-עדן, לאבא יהיה שם גיהינום...
יש מקרים בהם לאדם יש קונפליקט עם האמת הפנימית שלו ודרכו להתמודד עם מציאות זו, באה לרוב לידי ביטוי בצורך בלתי מוסבר לפרוך כל דעה של הזולת. מעין כוחנות ונצחנות בלתי נלאית. יהיו כאלה אשר ילכו עם האמת שלהם 'עד הסוף' מבלי הבט על הנזק האישי הנזקף לחובתם. קיצוני יותר הוא האדם המיישר את הגיבנת האישית שלו על חשבון חוליות צווארו של השכן.
קונפליקט פנימי נולד מכמה סיבות אשר מרביתן נובעות מעיצוב שגוי בשנות היסוד. 'תהליך הרסני' יהיה שם תואם, הרבה יותר מן המונח 'עיצוב'. אלא שגם תהליך הרסני משמש כגורם מעצב, אמנם שלילי הינו במהותו, אולם רב חלקו בעיצוב נפש הילד. ההכוונה להדחקה ואי מתן הזדמנויות שוות לפריקת רשמי חוויות או כל מטען חיובי או שלילי אחר. יש בתים המכוונים לרכושנות בלתי פוסקת, הן על ידי אמירות מפורשות והן על ידי עשייתם של ההורים המנחים בכך את דור ההמשך, כי לא הלב לבדו יחיה האדם כי אם על פי ממצאי ארנקו יקנה מעמדו. ילד הקולט כי מקומו של הרגש אינו רצוי אף בחדרי חדרים, דבר הסותר לעיתים את אופיו הבסיסי, יבשילו בו עם הזמן זרעי הפורענות של הקונפליקט עם האמת העצמית שלו.
קושי זה משהוא נגרר אל חייו הבוגרים של האדם, עלול להוות מוקד פעיל לכל פורענות. ואם בשנות ילדותו היוו הוריו עבורו חומת מגן גם מבלי שהתכוונו לכך, הרי שבעת יציאתו אל העולם הגדול, עת בה הוא מתעתד להקים את קינו האישי תעמוד לו מיומנותו הבלתי רצויה לרועץ. הוא כל כך מורגל לראות את מומי זולתו, הוא הורגל לחוויית השלמות העצמית במינון כה גבוה עד שכל דבר 'בלתי ישר' אינו מתחבר אליו...
ובהגיע תור זוגתו ליהנות ממנעמי חיציו השנונים הוא כלל לא יהיה כלי כדי להבין במה הוא חטא ומה מקור הרעש ואי הנוחות, הוא בסך הכול רצה לתקן מעט את המציאות הבלתי סבירה לטעמו, אלא שבדרכו אל מטרתו הוא התהלך כְּפִּיל בחנות כלי חרסינה וזרע הרס וחורבן לאורך כל נתיב הליכתו.
גם כשאנו משוכנעים בצדקת דרכנו ומאמינים כי היא ואין בלתה בדרך אל האושר, תמיד חשוב שנשקלל מה יפנים הזולת מהמסר אותו אנו מעבירים אליו משום שלעיתים 'בין המושמע לנשמע ישנה יציאת נשמה' . . . אנו מתכוונים ל-א' ואילו השני קלט בכלל ל' וכל מקרה לגופו ואין דומה האחד למשנהו וחשוב תמיד לזכור כי הפצע של הזולת תמיד יכאב לו יותר מאשר לנו וגם אם אנו משוכנעים שאנו מבינים ביותר, תמיד חשוב להשאיר את יכולת השיפוט העצמית בידי האדם עצמו מבלי ליטול ממנו את חירותו לבחירת ד' אמות של פרטיות.
