ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מדגיש את חשיבותה של הפעילות לקירוב יהודים נוספים לאביהם שבשמים. עיקר עניינו של אילן הוא הפירות, שבאמצעותם אפשר להצמיח אילנות חדשים. מכאן יכולים אנו ללמוד, כי יהודי צריך לשאוף שיהיו עוד יהודים שלומדים תורה ומקיימים מצוות.
כך אמר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 882): "מהותו של אילן היא – היות בתנועה של צמיחה וגידול. תכליתו ותפקידו – להניב פירות, ופירות כאלה שבהם טמון הזרע והגרעין, שממנו יצמחו אילנות ופירות כמותם. וזו שלמותו של אילן – שהוא עושה פירות ופירי-פירות עד עולם.
"ומזה מובן הנמשל בנוגע לכל אחד ואחת מישראל: כל יהודי הוא 'נצר מטעיי' – נטיעתו של הקב"ה... ועד שפירותיו הם באופן שגם בהם יש זרע וגרעין שמהם יצמחו אילנות ופירות כמותם, היינו שהוא משפיע על כל הנמצאים בסביבתו שיתנהגו באופן המתאים, על-פי התורה ומצוותיה, ועד שגם הם יהיו אילנות עושי פירות, בעלי זרע וגרעין, שמהם יצמחו אילנות ופירות עד סוף כל הדורות".
לצמוח ולהצמיח
בהזדמנות אחרת הוסיף הרבי: "אנו רואים בעצים, שככל שהעץ גדול יותר, הוא מצמיח יותר פירות. כך צריך כל יהודי להתאמץ ולגדול מעלה-מעלה בענייני יהדות, כדי שיוכל להפיץ עוד יותר תורה ומצוות בכל מקום שהוא יכול להגיע אליו, ולהכניס עוד יותר יהודים תחת כנפי השכינה, שיקיימו את התורה והמצוות בשמחה ובטוב לבב" (י"א בשבט תשכ"ז).
תכונת הצמיחה והגידול של האילנות מחייבת כל יהודי להוסיף עוד ועוד גם בפעולות של הפצת אור התורה והמצוות בסביבתו. אין הוא רשאי להסתפק בפעולות שעשה עד כה, אלא עליו להימצא ללא הרף בתנועה של צמיחה והתחדשות.
וכך אומר הרבי (התוועדויות תשמ"ב שם עמ' 784): "חיים אמיתיים הראויים לשמם הם – כאשר נמצאים בתמידות בתנועה של צמיחה ושגשוג, ולא נשארים כבמעמד ומצב הקודם.
"וזוהי התכונה המאפיינת את 'עץ השדה', שהוא נמצא תמיד בתנועה של צמיחה וגידול מקטנות לגדלות, וגם כשהוא מגיע לגדלות ראשונה אינו מסתפק בזה, אלא הוא מוסיף לצמוח ולגדול לגדלות שנייה וכו'. וכפי שרואים במוחש שיש עצים שכבר קיימים אלפי שנים, ואף-על-פי-כן נמצאים הם בתנועה של צמיחה וגידול, ומצמיחים ענפים ועלים ופירות וכיוצא-בזה.
"ומאחר שמצאנו זאת במין הצומח, על-אחת-כמה-וכמה שצריך להיות כך אצל מין האדם, ובפרט אצל בני-ישראל, 'אתם קרויים אדם', שמהם תובעים להתנהג בחיי היום-יום כמתאים וכראוי ל'עם חכם ונבון'...
"זאת אומרת: יהודי אינו יכול להסתפק בזה שהוא נמצא במעמד ומצב של 'צדיק גמור', אלא הוא צריך לפעול ולהשפיע על יהודים נוספים הנמצאים בסביבתו, עד כמה שידו מגעת. שזה כללות העניין של הפצת היהדות, הפצת התורה ומצוותיה".
הזכות הגדולה
ההשוואה בין האדם ל'עץ השדה' מודגשת גם במאמר המשנה שכל ישראל הם בבחינת 'נצר מטעיי' – מטע מיוחד של הקב"ה. על יהודי לזכור, שהיהודי השני, שהוא פוגש ברחוב, הוא 'נצר מטעיי' של הקב"ה. הוא שתיל יקר במטע של בורא העולם, והקב"ה מביט ומשגיח על גורלו של השתיל הזה.
ברור אפוא שגדולה לאין-קץ זכותו של יהודי שזוכה לטפח, להשקות ולגדל את השתיל היקר במטעו של הקב"ה, ולהפוך אותו לעץ עושה פרי, שמצמיח עוד ועוד שתילים חדשים, שמפארים את הגן היקר של הקב"ה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
