ערב פסח סמוך לשקיעת החמה. בית המדרש של דוברומיסל, עיירה קטנה וחביבה ברוסיה, מלא מפה לפה במתפללים שאוירת חג הממשמש ובא נסוכה על פניהם. עוד מספר רגעים תחל התפילה, תפילת ליל חג הראשון של פסח. לפתע, נכנסו לבית הכנסת שני יהודים נרגשים, מנופפים בידיהם ומתווכחים ביניהם בלהט.
"אתה אשם" קרא האחד, וחברו השיב "לא אני, אתה הוא האשם". הם האשימו איש את רעהו בדבר מה שארע להם. כה נרגזים היו השניים, עד שלא הבחינו כלל במבטי הפליאה שהצטיירו על פני באי בית הכנסת, שהתכוננו לקבל את פני החג. בצעדים מהירים ניגשו אל ה"מזרח", מקום מושבו של הרב, מבלי הבט ימין או שמאל.
היו אלה אהרן-שמואל ובצלאל-חיים, שני ידידים טובים, שניהלו בשותפות מפעל לתעשיית בירה ומכרו את תוצרתם בכל הסביבה. הנוכחים ניסו להבין את פשר ההתרגשות הגדולה, שאחזה בהם. ובכן, שני הידידים הלכו לבית הכנסת, כמו כל היהודים, שמחים וטובי לב ורק כאשר נפגשו בדרך, התברר להם כי... שכחו למכור את החמץ שבמפעלם. האחד סמך על השני, כל אחד מהם חשב, שהשותף יטפל במכירת חמץ והנה עוד רגעים ספורים נכנס החג והחמץ שברשותם מונח במחסנים. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, פירושו של דבר הוא, ששני השותפים 'פשטו את הרגל'! כל חביות הבירה שעמדו בבית החרושת, כל הכלים והמכשירים השונים וכל חומר הגלם הכל חמץ גמור, ואם לא די בכך, הרי גם ישנו איסור חמור של "בל יראה ובל ימצא". קל להבין את הרגשתם הנוראה והמיוסרת של השותפים האומללים...
הס הושלך בבית המדרש. כולם נדחקו סביב הרב, כד לשמוע את פסק דינו. הרב קרא לדיין, ויחד שקלו וטרו בסוגייה המסובכת. לאחר שעה ארוכה של דיונים הוציא הרב את הפסק הבא:
"השותפים חייבים לשפוך את כל הבירה המוכנה בחביות ואסור לאיש להנות ממנה. בנוגע לכלים, שקי הדגנים, המשמשים לייצור הבירה, ושאר חומרי הגלם צריך לסגור הכל היטב למשך ימי הפסח, ולאחר החג נדון בשנית, מה יהא בגורלם."
פסק הדין לא הרגיע את מצפונם של השניים. בצלאל-חיים פנה אל הרב, כשדמעות זולגות מעיניו וביקש ממנו, שיורה לו דרך תשובה, כדי שיוכל לתקן את המעוות. גם השותף השני, אהרן-שמואל, ביקש מהרב להורות לו, כיצד לכפר על העבירה הגדולה. יסורי המצפון של שני יהודים פשוטים אך ישרים ויראי שמים אלו, נגעו לליבו של הרב, והוא הרגיע אותם באומרו, כי הנזק הכספי הכבד, אותו הם מקבלים על עצמם באהבה, מהווה כבר בעצמו 'תשובה', ובנוסף לכך, הרי שביום טוב צריך לשכוח את כל הצרות והדאגות ולשמוח בשמחת החג.
תפילת החג החלה תוך התרוממות רוח. התנהגותם של שני השותפים עשתה רושם כביר על כולם; הנה שני יהודים פשוטים, שאינם תלמידי חכמים, ובכל זאת הינם ישרים ומדקדקים במצוה קלה כבחמורה. אובדן רכושם כלל לא ציער אותם כמו המחשבה שהם עברו עבירה. אם כך, הרי הם בעלי מדריגה גבוהה ביותר.
בתום התפילה הלכו המתפללים לביתם, כדי לערוך את ה"סדר" בחיק משפחתם. גם שני השותפים הלכו איש לדרכו, כדי לחוג את חג יציאת מצרים, זמן חרזתינו.
בצלאל-חיים היה מדוכא ומיואש, למרות שהרב הרגיעו ודיבר על ליבו, הרי חמץ בפסח אינו משחק ילדים. הוא קיבל על עצמו החלטה נחושה: הוא לא יהנה יותר מבית החרושת לבירה, לא מהמכונות ולא מהכלים, לא מהדגנים הצבורים שם ולא משאר החומרים. לגביו המפעל אינו קיים עוד, היה ואיננו, אבד...
מיד עם קבלת ההחלטה הרגיש בצלאל-חיים באילו אבן גדולה נגולה מעל ליבו. עתה יוכל לערוך את ה"סדר' במצפון שקט ובלב שמח.
לאחר חצות, הלך בצלאל-חיים לישון, כשראשו כבד עליו משתיית ארבע כוסות. לפתע הבחין דרך החלון בפס אדום שנראה מיתמר בקצה האופק. מיד קפץ ממיטתו והתלבש במהירות. השינה פרחה מעיניו והוא יצא במרוצה החוצה. עתה היה כבר ברור מקור הפס האדום, אי שם פרצה דליקה ובצלאל-חיים רץ כדי לראות ולנסות להציל.
ברחובות העיירה התרוצצו באותה שעה יהודים נוספים, שהבחינו בשריפה. השמים האדימו והרוח נשאה ריח של עשן ממקום הדליקה. עדיין לא ידע איש את מקום השריפה וכולם רצו בכיוון בו ניתמרו ענני עשן השמימה.
התברר, כי האש פרצה בקצה העיירה, מקום שם עמד מפעל הבירה של שני השותפים. משהתקרבו למקום נכחו לראות, כי המפעל עצמו עולה בלהבות, יחד עם עוד שני בתים שלידו.
באותם ימים, שריפה שפרצה בעיירה קטנה היוותה סכנה איומה. בתי העץ הקטנים בערו כנייר עיתון, לו רק אחזה בהם האש. האנשים, שבאו לכבות את הדליקה, יצרו שרשרת והעבירו דליי מים מיד ליד, בנסיון נואש להתגבר על השריפה. הלהבות גדלו מרגע לרגע, המפעל עולה באש, לא נותר אלא לנסות לפחות למנוע את התפשטותה של האש לבתים הסמוכים. רק בשעות הבוקר המוקדמות הצליחו, סוף סוף, לכבות את האש שכילתה כליל את מפעל הבירה ואת שני הבתים הסמוכים, בהם גרו איכרים גויים.
רק עתה נכחו היהודים לדעת את גודל האסון, שהתרגש על שני השותפים, בעלי בית החרושת לבירה. הם הקיפו את בצלאל-חיים, כדי להביע בפניו את רגשי השתתפותם בצערו, בשל הנזק הגדול. אולם להפתעתם הרבה, קיבל בצלאל-חיים את דברי הנחמה בפנים קורנות מאושר. הללו חשבו, כי האיש יצא, לא עלינו, מדעתו, מהצרה שניחתה עליו.
בצלאל-חיים חיפש את שותפו, אך משלא מצא אותו, רץ אל ביתו של אהרן -שמואל והעירו משינה עמוקה.
"אהרן-שמואל! בשורה טובה יש לי לבשר לך; המפעל נשרף כליל, עד עפר!" קרא בצלאל-חיים בהתרגשות. "ברוך השם, בית החרושת עלה בלהבות!" חזר על קריאתו בעודו מנסה להעיר את שותפו.
אהרן-שמואל הביט על שותפו בעיניים בוהות. "השתגעת לגמרי?" שאל לבסוף, "מה אתה שמח כל כך?"
"האינך מבין? הלוא החמץ שבמפעל נשרף כליל! אנו שכחנו למכור את החמץ והנה הקב"ה עזר לנו וביער את החמץ שלנו הסביר בצלאל-חיים את פשר שמחתו, אחר הוסיף:
"עתה אנו יכולים להיות בטוחים, שהשם יתברך, מחל לנו על העוון הזה. הלוא ממילא אסור לנו להנות מבית החרושת. ובנוסף לכך, נדרתי אתמול, שלא אהנה יותר מהמפעל, אפילו ממה שמותר על פי דין. והנה עכשיו הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. הי, אתה שומע בכלל מה שאני אומר לך?"
אהרן-שמואל שפשף את עיניו. לאט לאט החל לתפוס מה קרה. "נו, נו, ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך", אמר בקול שקט.
לעומתו, היה בצלאל-חיים עליז ושמח. הוא בכלל לא חשב ללכת לישון, אלא שם פעמיו אל בית המדרש. שם מצא נבר יהודים רבים, שאף הם לא חשבו לישון אלא דנו בכובד ראש, כיצד יוכלו לעזור לשני השותפים, שזה עתה ירדו מנכסיהם, ולהעמידם שוב על רגליהם. אחד הנוכחים אמר, כי זהו עונש מן השמים, שמגיע לשותפים, משום שלא מכרו את החמץ.
ברגע זה נכנס בצלאל-חיים לבית הכנסת והוא עוד הספיק לשמוע את דבריו האחרונים של האיש. "לא, אחי!" קרא בצלאל-חיים נרגשות, "אין זה עונש, כי אם מתנה מן השמים, ישועה מן השמים! הלוא הקב"ה מחל לנו על החטא. ובנוגע להפסד הכספי, אינני דואג כלל, הלוא ה' לא יטוש אותנו. הנותן חיים לכל חי הוא יתברך גם הזן ומפרנס לכל!"
באי בית המדרש התעמקו כל כך בפרטי האסון, שקרה לשני השותפים, עד ששכחו לברר, מה היתה סיבת הדליקה. אולם חיש מהר נודעו גם הפרטים הללו.
התברר, כי האש יצאה מאחד הבתים הקטנים הסמוכים למפעל, בו גרו איכרים גויים. שני גויים זקנים, שחיו בשכנות במשך שנים רבות, התקוטטו ביניהם בערב פסח. האחד התנפל על חברו במוט ברזל, שבר לו כמה צלעות והשאירו מוטל שותת דם. בנו של המוכה נשבע לנקום את נקמת אביו, ובלילה יצא אל בית השכן, סגר עליו את הדלת והצית את הבית. שלושה מבני המשפחה הצליחו להימלט דרך החלון ואילו ארבעה אחרים ניספו בדליקה. הלהבות, שהתפשטו על ידי הרוח, אחזו גם בבית החרושת לייצור בירה וגם בביתו של השכן המצית.
מתפללי בית הכנסת הזדעזעו לשמע מעשה הרצח, שהוביל לשריפה הגדולה. השיחה הערה סביב הפרשה דעכה לאיטה, ונותרה עוד שעה קלה עד לתחילת התפילה. בצלאל-חיים הציע לאמר פרקי תהילים והוא ניגש אל הבימה וקרא בקול פסוק אחר פסוק. הציבור, שהצטרף אליו, נסחף בזרם ההתלהבות, בו נאמרו דברי נעים זמירות ישראל על ידי יהודי, שאך לפני שעות אחדות נשרף כל רכושו והיה כלא היה. בצלאל-חיים אמר את פרקי התהילים בשמחה ובמתיקות, כמו שאומרים את ההלל...
