בזוהר נקראת המצה "מיכלא דמהימנותא" (-מאכל האמונה) ונשאלת השאלה: מצה זו שכל הרכבה: קמח ומים, במה נעלית היא יותר מן החמץ, בעל אותו הרכב, והוא, החמץ, נחשב לכח שלילי?
הסבר פנימי-מעמיק בנדון, אנו מוצאים בספרות החסידית: החמץ "תופח" - סמל היוהרה וההתנשאות, וכידוע, הגאווה - אם כל חטא. ואילו המצה ה"שטוחה" - סמל הצניעות והענוה שבהתבטלות.
כל זמן שהאדם אינו מצליח לבער מלבו את היישות והגאוה העצמית - עודנו ב"מצרים" - מלשון: מיצר וגבול, כבול לטבעו האנושי המוגבל, מבלי יכולת להתעלות עצמית, משהגיע אדם להכרה עליונה בגדלות הבורא ובאפסות היוהרה וההתנשאות המפריעה לנשמתו להגיע להתבטלות אל ה"אין סוף" - אזי, הגיע ל"יציאת מצרים" - נפשית, ל"חירות" אמיתית, אין הוא "משועבד" לאינסטינקטים של יצרו, הוא "חופשי" להחליט למלא את תפקידו ושליחותו העליונה כיהודי ולהתעלות על עצמו.
קיומה המעשי-פיזי של מצוות ביעור חמץ ואכילת מצה - סגולתן להחדיר בנפשנו את ההתבטלות שבאמונה. ולשרש מקרבנו את היישות והגאוה. שורש הרע, שהרי גם "משהו" של "חמץ"-גאווה, נותן טעם לפגם, גם באדם חכם ומלא במדות ומעשים טובים. וכמשל עקרת הבית שהכינה "קישקע" (מעיים) ממולאים בקמח, שומן, תבלינים וכל המטעמים
- אך שכחה לנקות את המעיים...
לכן, מן הראוי שבכל בית יהודי תהיה לפחות ב"ליל הסדר" מצה "שמורה" עגולה - סמל האמונה המקפת הכל, וכעיגול שאין לו התחלה וסוף, כל האמונה - למעלה ממיגבלות ההגיון האינסופיות - כדי לקיים מצוות אכילת מצה בהידור - מצוה אשר תביא ודאי לחיזוק האמונה. שבזכותה נגאלו אבותנו ממצרים.
"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל" - בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
