לפני כמאתיים שנה, התגוררה משפחת בריל בעיר למברג (לבוב), בפולין. משפחה זו היתה ידועה וחשובה. בעיר התהלכה שמועה, כי שמם נובע ממקרה מוזר ומעניין כאחד, שארע לאבי המשפחה.
***
היה זה יום של שמחה גדולה לבני המשפחה, תינוק חדש הגיח לאויר העולם. בליל-שבת ערכו ההורים המאושרים "שלום-זכר", וביום השמיני להוולדו הכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו, בהשתתפות שכנים, מכרים ובני משפחה רבים, "ויקרא שמו בישראל - מיכאל". שמחת ההורים היתה גדולה, אולם רק לזמן קצר. האושר הגדול נמהל בעצב עמוק. למגינת לב ההורים המאושרים התברר כי עיניו התכולות והיפות של תינוקם החמוד - אינן רואות. בנם הקטן עיוור.
מיד כשהבחינו בכך ההורים, פנו לגדולי מומחי העיניים ושאלו בעצתם. אולם, לצערם הרב, טענו המומחים, כי דבר לא יעזור, התינוק נולד עיוור, יכולת הראיה שלו אינה קיימת!...
ההורים קיבלו את הגזירה, הם הודו לה' על הטוב ועל המוטב, על בנם החמוד, על אף שלעולם לא יוכל לראות וגידלו אותו באהבה, בחום ובמסירות.
כאשר מלאו למיכאל שלוש שנים, ערכו לו הוריו "תספורת", כמקובל. אביו שכר עבורו מלמד, כדי שיתחיל ללמדו כל מה שילד יהודי צריך ללמוד ולדעת.
בשל עיוורונו לא יכל מיכאל לראות ולקרוא אותיות ומילים מתוך הספר ונאלץ ללמוד הכל בעל-פה.
מיכאל היה תלמיד מצטיין ובעל תפיסה מהירה וחדה, כל מה שלימדו המלמד, מיד היה נקלט במוחו ונחרט בזכרונו.
עד מהרה ידע מיכאל הקטן את כל התפילות בעל-פה, ולאחר מכן המשיך בלימוד חומש ומשנה, וידע אותן על בורין. כשהגיע מיכאל לגיל בר-מצוה, הוא היה תלמיד טוב ככל הילדים בני גילו, ואף יותר מהם, הוא תמיד שאף ללמוד ולדעת עוד ועוד.
בביתו הכיר מיכאל כל פינה וכל דבר. מי שראה אותו ולא ידע על מומו, לא העלה בדעתו כי מיכאל אינו רואה. וכאשר יצא לרחוב, היה אחיו הצעיר אוחז בידו ומוביל אותו. כולם הכירו את מיכאל וברכו אותו לשלום בלבביות, והוא תמיד השיב לכולם בחיוך רחב ובמאור פנים. הוא זיהה את קול הדורשים בשלומו והשיב להם תוך איזכור שמם.
יותר מכל אהב מיכאל ספרים. למרות שלא יכל לקרוא וללמוד באף-אחד מהם, תמיד היה ניגש אל ארון-הספרים, הן בבית והן בבית-המדרש, ומוציא ספר. הוא היה מעביר את אצבעותיו הקטנות על בליטת האותיות, מעלעל בדפים, ובאהבה רבה היה מנשק את הספר ומחזירו בחרדת קודש למקומו.
יום אחד, ביקש מיכאל מאחיו הצעיר, שיקח אותו לבית המדרש הגדול שבעיר, בו לא ביקר מעולם. כאשר נכנסו השניים פנימה, מסר הרב שיעור במדרש. מיכאל התיישב בקצה השולחן והאזין ברוב קשב לנאמר. לאחר השיעור הצטרף למנין המתפללים והתפלל בכוונה גדולה, כהרגלו, בעיניים עצומות ובלב מלא שבח והודיה לה' שחנן אותו בזכרון טוב, כדי שיוכל לזכור את כל התפילות ואת כל לימודיו.
גם כאשר עזבו אחרוני המתפללים את בית-המדרש, לא רצה מיכאל לעזוב את המקום. הוא ביקש מאחיו שיוליך אותו אל מדפי-הספרים. הספר הראשון שמישש מיכאל, היה ספר גדול ועב-כרס. מיכאל חש באבק הרב שהצטבר על הספר שהוציא אותו מהארון ונשף עליו כדי להסיר את שכבת האבק שהצטברה על כריכתו. ניכר היה כי זמן רב איש לא החזיק אותו בידיו. מיכאל ליטף את כריכת הספר והחל לעלעל בעדינות ובאיטיות בדפי הספר העתיקים.
לפתע הרגיש מיכאל בחפץ קשה המונח בין דפי הספר. הוא לקח אותו בידיו, מישש אותו מכל עבריו ונדמה היה לו, שהוא מחזיק בידיו נרתיק משקפיים. מיכאל פתח את הנרתיק, ואכן, מצא בתוכו זוג משקפיים.
מתוך סקרנות, הניח מיכאל את זוג המשקפיים על אפו, רק כדי לחוש כיצד מרגישים כל אותם מרכיבי משקפיים. והנה, ראו זה פלא - עיניו של מיכאל הבריקו, הוא החל לראות! הוא רואה! הוא רואה את נרתיק המשקפיים בידו, הוא רואה את הספר העתיק, הוא רואה את בית המדרש, את הבימה, את ארון הקודש, ועל אחד הספסלים האחוריים הוא רואה את אחיו הצעיר והאהוב מעיין בספר, כאילו לא קרה דבר!
"וודאי אני חולם", הרהר מיכאל לעצמו. אבל ידע שאין זה חלום.
היה זה למעלה מכוחותיו, ההפתעה היתה גדולה וליבו פעם בהתרגשות רבה. לראות הכל-הכל בבת-אחת. מיכאל הסיר את המשקפיים, ומיד שב החושך, שליווה אותו שנים רבות, לעיניו. מיכאל לא ראה מאומה.
מיכאל השיב את המשקפיים לנרתיקם, והניח את הנרתיק בכיסו. לאחר מכן לקח את הספר הכבד, נשק לו בחום תוך שדמעה סוררת גולשת מעיניו על כריכת הספר, והחזירו למקומו. לאחר מכן ביקש מאחיו שיקח אותו הביתה.
כאשר הגיעו האחים לביתם, הבחינו בני המשפחה שמיכאל נרגש עד-מאוד. כששאלוהו, "מיכאל, הכל בסדר איתך? אתה מרגיש טוב?" השיב להם: "ברוך השם, הכל בסדר". אולם, משישבו סביב השולחן לסעוד את ארוחת הערב, הבחינו כי ידיו של מיכאל רועדות ופניו חיוורות ורציניות.
"התנהגותו אינה אופיינית לו כלל וכלל", שחו הוריו בינם לבין עצמם, "משהו עובר על הבחור". אולם הם לא דרשו ממנו הסברים לדבר, הם ידעו שמיכאל בוודאי ישתף אותם במחשבותיו ובקורותיו, במוקדם או במאוחר הוא יספר להם מה מעיק עליו.
לאחר שכולם שכבו לישון ומיכאל נותר לבדו, הוא הוציא בזהירות את המשקפיים מכיסו והרכיבם על אפו. והנה, שוב אורו עיניו! מיכאל ידע כי הפעם, לבטח, זה לא חלום.
במשך מספר ימים הצליח מיכאל לשמור את סוד משקפי-הפלא לעצמו. לבסוף החליט, שאין כל טעם לשמור את סודו מכל-משמר וסיפר להוריו את סוד המשקפיים הפלאיות.
בתחילה, התקשו הוריו להאמין, כי אכן התרחש הנס, וחשבו כי בנם חומד להם לצון. אולם, כשמיכאל תיאר בפניהם את כל מה שהוא רואה בדייקנות עד לפרטים הקטנטנים, כפי שהם רואים זאת בעיניהם, הרקיעה שמחתם לשחקים. הם נפלו על צוואריו בבכי והודו לה' על הנס המופלא.
מעתה ואילך הרכיב מיכאל את המשקפיים במשך כל היום. הוא חשש להסירם מאפו, שמא יפלו או ייעלמו, חלילה, ואז יגיע נס המשקפיים לקיצו.
מיכאל החל ללמוד לקרוא מן הכתב, אות אחר אות ומילה אחר מילה. העובדה שידע את כל התפילות בעל-פה, הקלה עליו עכשיו את לימוד הקריאה. לאחר שסיים את לימוד התפילות מתוך הסידור, החל ללמוד חומש עם רש"י וכל יתר ספרי הקודש שהכיר וידע משנות לימודיו בעל-פה.
הסיפור אודות משקפי-הפלא, שהחזירו למיכאל את מאור עיניו, התפשט חיש-מהר בכל העיר, ועשה לו כנפיים עד למרחקים. כולם הגיעו לראותו והתקשו להאמין למראה עיניהם כשראוהו הולך לבדו, ללא מלווה, ברחובות העיר, או כשהוא תר בבית-המדרש אחד ספר לימוד. כולם הסכימו, פה אחד, כי מיכאל אכן ראוי לנס שארע לו.
מיכאל שב לבית-המדרש הגדול והוציא את הספר העבה, בו מצא את משקפי הפלא. הוא הצליח לקרוא את הכתוב בו ללא כל קושי, אולם הוא לא הבין דבר ממה שקרא. נראה היה כי זהו ספר קבלה עמוק, וזוג המשקפיים שמצא בו, שייך לאיש-קבלה, או לאחד הצדיקים הנסתרים שהתעמק בספר.
מיכאל התעניין אצל זקני באי בית-המדרש, האם הינם יודעים למי שייך זוג המשקפיים, אולם איש לא ידע דבר, לא על הספר ולא על המשקפיים. מעתה החלו האנשים לכנותו "מיכאל ברילן", היות שכל הזמן התעניין ושאלם, "האם אתם יודעים למי שייכות ה'ברילן' האלה?" ברילן, באידיש, פירושו - משקפיים. ומכאן קיבל מיכאל את שם משפחתו, בריל, כקיצור של ברילן.
מיכאל ערך סעודת-הודיה מפוארת. הוא הודה לה' על המתנה הנפלאה שהעניק לו, על מאור עיניו, ומעתה ואילך למד תורה מתוך שקידה והתמדה וקיים מצוות בהידור ובהתלהבות רבה.
כאשר הגיע מיכאל לגיל שמונה עשרה, נשא לאשה את בתו של אחד מסוחריה האמידים של העיר. חותנו, דאג לכל מחסורם של בני הזוג הצעיר במשך שנים רבות, כדי שמיכאל יוכל להמשיך ללמוד תורה ללא כל דאגות פרנסה. מאוחר יותר, כאשר התרחבה משפחתו של מיכאל, הכניס אותו חותנו לעסקיו המסועפים. מיכאל נחל הצלחה רבה גם בעולם המסחר, ושמח על-כך שביכולתו לתת עתה סכומי כסף נכבדים לצדקה ולסייע לנזקקים.
מיכאל בריל האריך ימים ונפטר בשיבה טובה, הוא השאיר אחריו רכוש גדול למטרות צדקה ולחלוקה בין יורשיו.
לאחר ימי השבעה, התאספו היורשים כדי לחלק ביניהם את ירושת אביהם. כל הנכסים חולקו בשווה, ללא כל בעיה, עד אשר התעוררה השאלה: מי יזכה לרשת את משקפי-הפלא של אבא? האחים החלו להתווכח ביניהם, כשכל אחד טוען כי הוא זה שראוי לרשת את המשקפיים. האחים התווכחו, הרוחות התלהטו, המשקפיים עברו מיד ליד עד ש... נשמט זוג המשקפיים והתנפץ בקול מחריד לרסיסים קטנים!
הבעיה באה אל פתרונה באורח בלתי צפוי: כל אחד מהיורשים זכה לקחת חלק משברי הזכוכית של משקפי הפלא...
